The ascent to Mt.Blanc עכשיו גם בעברית עם תמונות

איך לכל הרוחות להתחיל את סיפור המסע הלא יאומן הזה, אין מילה שלא תחטא למציאות.

יום שני, אוכלים ארוחת בוקר פשוטה (הלוואי שבחתונה שלי תהיה ארוחה כזאת "פשוטה") כרגיל, גבינות עיזים, כיכרות לחם מלא, נקניקים ועוד. ניקנו את הבית, ארזנו תיקים ויצאנו לנקודת המפגש, איחרנו ב 11 דקות וז'אן שניסה לעקוץ אמר שהוא יקנה לנו שעון שוויצרי כדי שבפעם הבאה נגיע בזמן. איזו טעות אם הוא ימשיך לאיים עלינו בשעונים שוויצרים יש מצב שלא נגיע יותר לעולם בזמן. אז מי זה Jean Troillet? ז'אן הוא המטפס השוויצרי שעומד להוביל אותנו לMt .Blanc, והוא כנראה המטפס השוויצרי המפורסם ביותר עם רשימת הישגים לא קטנה הכוללת טיפוס על 10 מתוך 14 הפסגות הגבוהות בעולם (מעל 8000 מטר) כולל טיפוס על האוורסט ללא חמצן (מעטים המטפסים שלא נעזרים בחמצן) ותוך 43 שעות, וגם טיפוס על הפסגה הקשה בעולם לטיפוס(2K) . בקיצור זאב רציני. איתו הגיע עימנואל (מנו) אחיין שלו, צעיר בלונדיני, גבוה, חתיך ומסוקס, בן 22 שעושה את הסטאז' שלו כדי להפוך למדריך אלפיני רשמי (לוקח שנים של קורסים, אימונים וסטאז'' של שלוש שנים על מנת להפוך למדריך באלפים)

היום יש גם חברים מהעמותה שבאו לתמוך, להיפרד ולאחל בהצלחה. לכיוון איטליה כולם צועדים אחרינו את צעדינו הראשונים, מנופפים, מתרגשים ומקווים שנצליח. חשש מוחשי מתמיד מתגנב ללבי: רגע, סיכוי טוב שלא נצליח. כמה אכזבה זה יכול להביא- הרבה אנשים מצפים, רוצים, מקווים השקיעו כסף מאמץ ורצון בשביל הפרויקט שחשיבותו בתהליך של חודשים אך שיאו מתנקז לנקודה אחת- הMt.Blanc הארור הזה. התחושה מתחדדת כשאני נזכר בדורון אראל ,שנחשב למטפס הישראלי המפורסם ביותר, מספר שבשלושת הפעמים האחרונות שהוא טיפס על הMt.Blanc (מתוך 5) בכל פעם הוא הבטיח לעצמו שזו תהיה הפעם האחרונה, אין ספק - זהו טיפוס שיכול להיות סיוט. טוב, אין מה לעשות, נצטרך לתת כל מה שיש. התחלנו לטפס במעלה השביל, ז'אן ומאנו מטפסים קדימה בקצב שמתאים להם בעיקר. אנחנו הולכים כקבוצה בקצב המתאים גם לאלו ההולכים לאט יותר בנינו. מה שמהר מאוד גרם לנו להישאר לבד, שזה אחלה, עד שמגיעים לפיצול שבילים שאז זה כבר לא אחלה, לאן עכשיו, ימינה ליער? או שמאלה על הגשר מעל הנחל? על הגשר זוג מטיילים שכל ציודם מועמס על חמור והם מנסים בכל כוחם להעבירו צד, החמור כמי שמנסה בכל כוחו להצדיק את הסטיגמה שאחזה בו מתעקש לא לזוז. אנו שואלים אותם הם ראו אנשים חוצים והם עונים שכן, אנחנו חוצים ואחרי כמה מאות מטרים Jaen וManu מחכים לנו. שוב הולכים כקבוצה, מטפסים למעבר ההרים לכיוון איטליה, יורד גשם, קר, אנחנו רעבים אבל אין ממש מקום טוב לעצור לאכול וכולם מסכימים שנחכה עוד קצת, נעבור את הקטע הקר והגבוהה של המעבר ואז נאכל. הגענו לפס המפריד בין שוויצריה ואיטליה, נתבקשנו להוציא דרכונים בעיקר ע"מ להסתלבט מעט על חבורת הישראלים שלא מסוגלת לתפוס בתודעה מעבר כה פשוט של גבולות ללא חתימה על הדרכון. בדיוק במעבר שהוא המקום הגבוהה ביותר בו גם הרוחות החזקות ביותר והקור הגדול ביותר אבל לא משהו שיפריע לנדים לשלוף פיתה ולהתחיל לאכול, שיקולים הגיוניים הופכים לכל-כך שוליים כשנדים רעב. כמובן שלאף אחד לא הייתה בעיה עם זה, כי טובת הקבוצה היא ראשונה ולכלום עדיף נדים שבע מנדים רעב. התחלנו לרדת על אדמת איטליה, שקופי ונאדים יורדים בהתרגשות ובדמעות על הקרקע ומנשקים את האדמה הקדושה, לא בדיוק בגלל שזו ארץ משובו של האפיפיור אלא יותר מכיוון שפה הומצאו הפיצה והגלידה, דבר אשר מקדש את האדמה פי כמה. שוב אנחנו פוסעים במדרון ירוק כשמסביבנו הרים גרניטיים משוננים שבמורדותיהם גולשים להם קרחונים אל תוך העמק המנקז את נחלי הקרחונים. ושוב גולן מתעקש להסביר על קרחונים והצורות הגיאו מורפולוגיות שלא מעניינות אף אחד, ואפילו הנימוס הבסיסי שבזכותו נהגו כולם להנהן ולהיראות מקשיבים נעלם. לא שהעבודה שאף אחד לא מקשיב תעצור אותו מלדבר. מגעיל עד כמה חושינו התקהו: אם זה היה היום הראשון שלנו פה לא היינו יודעים את נפשנו מרוב אושר, בעודנו פוסעים בנופים אלו, אך עכשיו אחרי שבוע של מעברי הרים, אגמים, קרחונים ופסגות נראה כ"כ טבעי להלך פה. כשהנוף כבר לא עוצר את הנשימה אך בעיקר העבודה שאנחנו בירידה ובאמת אפשר לנישום אז אפשר להתחיל ולפתח שיחות. בעקבות אימרה של לובנא על משהו שאינה מוכנה לספר, התפתחה שיחה קבוצתית שנושאה: "האם זה בסדר לא לספר כל מה שעבר עליך בעבר לבן/בת זוגך" כאשר צד אחד דוגל בפרטיות ובצורך להפריד בין החיים האישיים שהיו לך לפני הקשר ובין החיים הזוגיים. מנגד, טען הצד השני ששקיפות וכנות הן וכנו הבסיס לזוגיות ושבקשר חזק ואמיתי אין צורך לפחד מלספר דברים שקרו. החלוקה המיידית הייתה לערבים שחשבו כמו שפורט בהתחלה והיהודים שלקחו את הצד השני. דבר אשר לקח אותנו לדיונים אחרים על הבדלים בין התרבויות ומהיכן נובע השוני. כמובן שאני מציג את הדיון בצורתו השטחית ביותר אבל תאלצו לסמוך עלינו שהטיעונים היו מדהימים בגאוניותם ממש כמו אותם האנשים שטענו אותם. בין לבין, מאלכ לימד אותי להתחבב על בחורות בערבית ולענות על ברכת "סאלאם עליכום" כמו שייח: "ואו עליכום הסאלאם ורחמת אללה או בראקאתו". בעוד אנחנו מדברים ונגמרה לה הירידה, הגענו למקום ממנו לקחנו אוטובוס שאיתו נסענו לכיוון הבקתה בה נישן, ירד גשם זלעפות ולא ידענו בדיוק איפה הבקתה (ליתר דיוק אנחנו לא ידענו בכלל והמאסטר לא ידע בדיוק) בשלב מסוים הוא פשוט עצר את האוטובוס והלך לבדוק וכך אוטובוס ציבורי מלא עד אפס מקום נעצר וחיכה שאדם זר יבדוק איפה הוא צריך לרדת - לא משהו שהיה עובד אצלנו בארץ. הבעיה היא לא שהוא הלך לבדוק הבעיה הייתה שהוא מצא, 40 דקות הליכה בגשם שוטף ובעליה ורטובים לחלוטין. הגענו לבקתה איטלקית של המועדון האלפיני, מה טוב בבקתה איטלקית? האוכל! (ברור לא?) פסטה, עוף ברוטב וכמובן גלידה. אח איטליה!

וגם הערב נאלצנו להתמודד עם הר האדם הנמס אל מול מראות הגלידה. מחזה שגרם לכולנו לחלחלה ולוויתור מיידי על גביעי הגלידה שלנו. וכך סיים שקופי את הארוחה שמסביבו ערמת כערות גלידה ריקות. מחזה מרהיב.

יום שלישי- היום המטרה היא להגיע לבקתה שנקראת "Cosmiques" בקתה אשר יושבת על הקרחון ושמהווה את בסיס היציאה לMt.Blanc. קמים, אוכלים, מתארגנים להליכה על קרחון, הגרביים החמות ביותר, געטקס טרמי, מכנסיים אטומים, חולצה טרמית , פליז, גקט Gortex, כובע צמר, חם צוואר, משקפי שלג (גוגלז), כפפות דקות, כפפות עבות, גייטרס (שרוול שמתלבש על הנעל והמכנס) קרמפונס (דוקרנים לנעליים) וגרזן קרח. בקיצור- דובני אכפת לי. ומרגע זה כבר לא משנה כמה תמונות מצלמים כי אי אפשר לזהות אף אחד או שבעצם אני יכול לטעון שאני נמצא בכל תמונה...

רכבל עד לגובה 3500 מטר, נקשרים לחבלים במרחקים שבין 8/10 מטר ומתחילים ללכת אל תוך המדבר הלבן. כל מלוא העין אל תוך האופק הפך לבן. לא בגלל שהקרחון כל כך גדול אלא בעיקר בגלל הערפל הסמיך.. נבלענו אל תוך מדבר הערפל הלבן.

לקרחון חוקים משלו. הסכנה היא שהקרחון למעשה סדוק לחלוטין בבסיסו, אך זו לא הבעיה. הבעיה היא שהרבה מהסדקים מוסתרים מתחת לשלג טרי ובעצם כל רגע יכול כל אחד ליפול לתהום קרח שיכולה להגיע לעומק של עשרות מטרים. החבלים הם מה שאמור להציל אותנו במקרה של נפילה, ז"א אנחנו (מי שקשור לחבל) אמורים לבלום את הנפילה ולחלץ את הנופל. גם את ההתנהלות על הקרחון צריך להכיר, גרזן קרח תמיד ביד, בשיפוע צד הוא משמש כמקל הליכה ובהליכה רגילה הוא אמור לעזור לך לבלום נפילות של אחרים או לטפס בעצמך אם נפלת. מעיל גורטקס וכפפות תמיד עליך. גם כשחם. ואכן יכול להיות חם ואפילו חם מאוד על הקרחון כי כשפתאום יוצאת לה שמש ישירה,הקרחון הלבן והבוהק מחזיר קרינה אדירה שמחממת, שורפת את העור וסודקת את השפתיים. אך במקרה של נפילה לסדק חייב שיהיה עלייך מעיל וכפפות כי החילוץ עלול לקחת זמן ויכול להיות מקפיא בתוך הסדק. וכך יצאנו מכוסים מכף רגל ועד ראש מתוך סופת השלג הקפואה מרוצים מהציוד המעולה ששומר שגם בקיפאון הזה נשרוד ונרגיש חמים, ואז יצאה השמש. איזה חום! ואז כל חוקי הקרחון הארורים נראים כל כך מיותרים. השועל מספר שהוא אף פעם לא נפל לתוך סדק ורק פעם אחת ראה משהו נופל אבל נבלם במהירות וטיפס חזרה. אדם בן 63 שמטייל כל חייו וכלום לא קרה, אז למה כל השטויות האלו. בעודי מהרהר הרהורים אלו בסוף הטור הארוך, ובקדמת הטור עושה שאדי צעד לא יציב אל תוך סדק, רגליו פשוט נעלמו אל תוך השלג הלבן ורק הגוף שלו מבצבץ מלמעלה. אין לו איפה לדרוך ואין איך לקום. ז'אן טרויה באינסטינקטים של חתול שלף את שאדי מסתכל למטה ורואה חלל עמוק, סדק שמסתתר לו מתחת לשלג, צריך לעקוף את הסדק. ז'אן מאבטח את שקופי והוא עובר, מאבטח את פלג (ישראלי שחי בלוזאן בשוויץ וחבר בעמותת Co-existence ) ופלג נעלם.. ממש נעלם אל תוך סדק ענק. פלג לא בחור קטן ונפילה כזו עלולה לגרור את הקבוצה. במקרה כזה יש שלושה אנשים בעולם שכדאי שתהיה קשור אליהם, Jean Troillet שידע בדיוק מה לעשות, שאדי ושקופי כי הם פשוט גדולים וחזקים ויכולים לשמש כעמודי בטון ניידים במקרה הצורך. רצתה יד הגורל ובדיוק לשלושת אלו היה פלג מחובר. הנפילה נבלמה ופלג מצא את עצמו תלוי באוויר כשמעליו 4 מטר של צוק ומתחתיו 100 מטר של תהום קרח שסופה נעלם אל תוך החושך. ושם בין שמים וארץ מתנדנד לו פלג ואפילו את הצעקות הנואשות משדה הקרח שמעליו הוא לא שמע.

בינתיים מלמעלה Jeanמחזיק את פלג, שקופי ושאדי באים לעזור לו וביחד עם Manu שרץ מסוף התור בעודו גורר אחריו את שיקי ונדים. הם התחילו למשוך את פלג, ושיקי מתעדת הכול בווידיאו. שתים שלוש משיכה, שתים שלוש משיכה, עוד פעם פעמיים ופלג מתחיל לבצבץ אל מחוץ לסדק, מטפס החוצה, מתאושש וממשיכים. אין זמן, צריך לחצות עוד היום את כל הקרחון ולהגיע לארוחת הערב בבקתה. אפשר לדחות ולהזיז הכול אך לא את ארוחת הערב! המשכנו בהליכה וכאמור היום התבהר ובזמן שפלג נלחם על חייו אפילו היה לנו זמן להחליף לביגוד קצת פחות חם וכך אפילו הצלחנו ליהנות מהנוף שמשדה לבן הפך לעמק לבן מוקף בשפיצים בולטים של פסגות גרניט מחודדות, מראה מדהים, ורק פסגת ה Mt. Blanc עצמה שומרת על צניעותה במעטה ענן תמידי. לקראת ערב הגענו לבקתה. באמצע הקרחון על גבעת גרניט עומדת בקתה ענקית- ה" Cosmiques ". נפגשים עם צלם ווידיאו איטלקי שהולך לעשות עלינו סרט, הוא מצלם, שואל, מביים וכאלה. הערב לא יין ולא בירה, מחר בשתיים וחצי השכמה, בשלוש ארוחת בוקר ובשלוש וחצי זזים. צריך לישון.

יום הפסגה בשתיים וחצי לפנות בוקר השכמה. התרגשות, מחשבות, אדרנלין, נצליח? לא נצליח? יהיה קל? קשה? סיוט? קר? מה ללבוש? מה לקחת? כמה אוכל? כמה מים?

שלוש – ארוחת בוקר ויאללה החוצה, המדרגה האחרונה מהבקתה, שם מתחיל הקרחון, כולם לבושים במיטב התחפושת, יוצאים החוצה ואנחת רווחה משתחרר, לילה בהיר ללא חלקיק ענן בשמים, שלל כוכבים וירח קטן אשר מלבין באורו את מרבצי השלג הטרי. יש כמה דרכים לטפס על ה Mt.Blanc. רק שניים מהם אפשריים לאדם שאינו מתמחה בטיפוס, האחת נחשבת לקלה יותר מבקתה שנקראת "Gouter" וזאת שאנו עושים מה " Cosmiques" שנחשבת לקשה וטכנית יותר. טכנית זאת אומרת שיש קטעים יותר קשים ומסוכנים שדורשים אבטחה בעזרת חבלים וציוד ייעודי. אז למה הלכנו מהקשה? מכיוון שהבקתה " Goute" היא קטנה יותר ומבוקשת יותר (מכיוון שזה קל) וזוהי בעיה להזמין מקום לכל המשלחת (25 איש) לשני לילות. אנחנו עומדים בחושך אל מול מדרון אין סופי המתנשא מעלינו בזווית לא הגיונית ועליו שביל אורות של אנשים מטפסים, אנו מתחילים לעלות את העלייה הלא נגמרת. השיפוע משתפע ומשתפע, הטיפוס מתקרב לעליה של 90 מעלות ומטפסים במדרגות שלג שהולכות ומתהוות עם כל מטפס שעובר. ופתאום סדק. מעליו סולם. כריסטיאן והשועל טוענים שהסולם לא היה לפני שנתיים ושהקרחון זז ומשתנה והשלג יורד ושהסדק הזה חדש. סולם רעוע על קצה השלג כשתחתינו התהום, מסורבלים, כבדים ועם הדוקרנים על הנעלים אנחנו חוצים וממשיכים לטפס. צעד אחרי צעד, הנשימה קצרה, מנסים להיכנס לקצב קבוע של צעד ונשימה, צעד ונשימה. האוויר הולך ומתדלדל. מפסיקים לחשוב על הסוף ומתרכזים בצעד הבא. לאט לאט, צעד צעד והסוף יגיע. מסתכלים סביב, הזריחה מתחילה לעלות וצובעת את השלג בצבע אדמדם, שפיץ הגרניט של ה Aigwlle du midi (שמשמעותו מחט של צהריים) מתנשא מעל השטח כשעליו תחנת רכבל שניראת כמו צריח מימי הבניים וכל נופי האלפים למרגלותינו צבועים חלקית בצידה המזרחי ומוצללים בצידם המערבי. צביעה המבליטה את הטופוגרפיה הקיצונית של עמקים והרים אלו. שמיכת עננים מלטפת את פסגות ההרים מתחתינו. בעמקים עדיין מבצבצים אורות הכפרים מתוך גווני הכחול ההולכים ומתבהרים. ממעוף הציפור קל להתנתק משכבת המציאות העוטפת אותנו ולשקוע אל תוך ארץ לעולם לא. עד כדי כך שלא נראה שמישהו היה מופתע במיוחד אם פיטר פן היה נוכח כאן ובצורה טבעית היינו מברכים "בבוקר טוב" או " מה שלום הילדים האבודים" או " רגע, פיטר, אל תלך טינקרבל פה!".

עושים סיבוב של 360 מעלות, מנסים להכיל את כוח המראות ואז נתקלים בטעות בפריט הנוף היחיד שאותו ניסנו להכחיש: העלייה הבאה. פסגה זו שאנו עומדים עליה של Mt. Blanc de tacul היא רק "על הדרך" עכשיו צריך לרדת לטפס שוב קיר ענקי אנכי באורך מאות מטרים של הר- Maudit שהוא עוד הר בדרך ל Mt.Blanc. יורדים מה Mt. Blanc de tacul ומתחילים בטיפוס הבא ל Maudit. כבר שעות שאנו הולכים על הקרחון, כולם קשורים ואין כזה דבר למצוא פינה שקטה, אם צריכים להשתין פשוט מסתובבים ומשתינים, וזה יכול להיות לא נעים אם מלא משלחות סביבך עולות ויורדות ובטח אם את בחורה וכל הקבוצה בנים (כמובן שלשיקי ואולפת, מטפסות וותיקות ושועלות לא קטנות לא הייתה עם זה כל בעיה), וזה עוד החלק הקל- להשתין, מה אם יש לך צרכים אחרים. ופה ההבדל בין מטפסים ותיקים שראו ועשו הכל ובין מתחילים שכמונו. וכך קרה שבעודנו מטפסים בשביל הנחש המתפתל, באחת הפניות נעצר Jean Troillet עושה צעד אחד הצידה, וכולנו מסתכלים בצפייה, האריה הולך לעשות מהלך בלתי צפוי: אולי למצוא קיצור, לבנות אבטחה, מערכת הרמה, לנזוף במישהו, להחמיא או סתם להתחיל לרחף כפי שאומרים שהוא נוהג לעשות אחרי שנמאס לו לירות ברקים מהעניים. ואכן, בלתי צפוי כמצופה, Jean פשוט הוריד את הרתמה עם המכנסיים והתחיל לחרבן. בלי להסתובב, בלי לנסות להסתתר, בלי לזוז יותר מחצי מטר מהשביל- איזה מטפס! (וכאן אחסוך מכם את תיאורי הצחנה).

סיימנו לעלות אבל לא הגענו למעלה אלא נתקענו בקיר אנכי אותו יש לטפס, וזה כבר היה מסוכן מידי והיה צורך לאבטח את המטפסים. אריות הצוקים טיפסו וקשרו חבלים, אבטחו, ובעזרת הגרזנים והדוקרנים התחלנו לטפס. הגענו למעלה ועכשיו כבר לא היינו מופתעים לראות את העלייה הבאה של ההר האמיתי, ה Mt.Blanc. בעודנו מטפסים גולשת מולנו קבוצה שיורדת בעזרת חבלים, אני מברך ב"בונז'ור" ושואל איך היה על הפסגה. הם לא יודעים, כי הם לא הגיעו, אחד מחברי הקבוצה חטף מחלת גבהים כ-400 מטר לפני הפסגה, התפתל מכאבי ראש, התחיל להקיא, ולכן כולם נאלצו להסתובב. פה התחלתי לפחד. תוכנית ההסתגלות שלנו לגובה לא ממש הייתה מושלמת: הפעם ראשונה שישנו בגובה 3500 מטר הייתה אתמול ולפני זה ישנו רק בגובה 2700 מטר והיום אנחנו אמורים להגיע ל-4807 מטר, כך שיש סיכוי טוב שמישהו לא יצליח. ואם זה יהיה אני?

התחלנו לעלות את ה Mt.Blanc והחשש היה מוצדק: הראש מתחיל לכאוב, סחרחורת קלה, חוסר נשימה ועליה של צעד נשימה ועוד צעד. ובצעדים כאלו הדרך לפסגה שאורכה רק מאות מטרים ניראת אין סופית. אסור להישבר, אסור לחשוב על הפסגה, צריך פשוט צעד אחרי צעד לעלות. כולם נראים כמו מתים הולכים: ראש כלפי מטה, גב כפוף, צעד מהוסס ואיטי והגרזן ננעץ בשלג. אני צופה בכולם ומרגיש גאווה גדולה, זה נותן לי כוח, רואים את הסבל, את המאמץ, את הנחישות. אף אחד לא נשבר, זו מלחמה, מלחמה מנטאלית. הפסגה הזו היא לא רק פסגה היא ניצחון, ניצחון שלנו על עצמנו, התגברות על נקודת השבירה, על הפחד ועל הרצון המתפתה להיכנע. ממשיכים, וכבר רואים אותה, את הפסגה. היא כבר במרחק נגיעה אבל לא מתקרבת, משחקת איתנו, מתעתעת בנו, ובקיצור משחקת אותה קשה להשגה. אבל לכולנו מוטיבציה ברורה ואני לא מדבר על ההשקעה הרבה שהושקעה בנו ולא על הרצון להוכיח את עצמנו ולא על המחויבות האישית וגם לא על שלום עולמי, פשוט שיקי הבטיחה לכולנו בירה כשנחזור לבקתה ובתנאי שכולם יגיעו לפסגה. בירה בבקתה אלפינית שמקבלת אספקה ממסוק עולה מלא כסף, ולכן כולנו חדורי מוטיבציה לסיים את החרא הזה וללכת לשתות בירה. הסוף הרי חייב להגיע, והוא אכן מגיע. ולאט לאט כולנו מתאספים לפסגה. ארבעה חודשים של מיונים, הכנות, מחשבות, צפייה, ופחדים מתנקזים אל רגע אחד של אושר עילאי, אושר ההצלחה, הצלחה של 100 אחוזים, הצלחה של כולנו. אושר של ניצחון, ניצחון על החולשות והוויתור העצמי. כולנו מתחבקים, מייללים כמו תנים, בוכים וצלם אחד שמקפץ סביב ושואל שאלות תוך שהוא מדביק את המצלמה לפנים. "איך את מרגישה עכשיו כשאת על פסגת ה Mt.Blanc ?" הוא שואל את לובנא. לובנא מותשת מהמסע הקשה ביותר שעברה בחייה ועונה בלי להתבלבל "ِAllah Take me now”".

מכיוון שכל זוג קשור לחבל אחר והפסגה היא בסך הכול סכין צר של שלג ובעוד כולנו מסתובבים ומחבקים אנו מסתבכים בחבלים של עצמנו והופכים לקשר אנושי מלופף בחבלים. רוחות עזות מורידות את הטמפרטורה ל כמינוס 10 מעלות. הפכנו לגוש אנושי קשור, וקר, קר מאוד, בלי תנועה אנו מתחילים לקפוא. ניסינו לעשות כמה תמונות, להקריא את ההצהרה שכתבנו יום לפני (ניתן לראות אותה באנגלית בבלוג) וצריך להתחיל לרדת. ככה זה בחיים כשאתה מטפס ממש גבוה כל שנשאר הוא לרדת. אנחנו מתחילים בירידה ורק אז מתגנבת לה ההבנה שהמאמץ העילאי של שמונה השעות האחרונות אינו נגמר, צריך לחזור את הכול, וכעת מתחיל המסע בדרך חזרה.

כעבור 14 שעות מרגע שיצאנו את הבקתה חזרנו אליה, כולם מחבקים, גאים, מרוצים. יופי עכשיו איפה הבירה? איזו הרמת כוסית ראויה. הכוסות ננקשות אחת בשנייה ואפשר להריח התרוממות רוח באוויר או פשוט לראות את החיוך המרוח על הפנים של כולם. כשמוסיפים לזה את טעמה של בירה קרה שבשבילה עבדת קשה אפשר להתחיל להבין שפיזית היינו בפסגת ה Mt.Blanc אך מבחינתנו היינו בפסגת העולם.

רק ביום למחרת כשהכול היה ערפל ומעונן וסופת שלג השתוללה לה בחוץ הבנו כמה ברי מזל היינו- נפלנו על יום מושלם לטפס.

צריך ללכת לתחנת הרכבל, נשמע כל כך פשוט אך מסתבר שזו למעשה הדרך המסוכנת ביותר שעשינו עד היום, במיוחד כשיש ערפל, שלג ורוחות עזות כך שההליכה על סכין השלג שמשני צדדיו מדרונות משופעים שסופם נבלע בערפל, נהפכת לבעייתית ביותר.

הגענו לרכבל, ירדנו ל Chamonix ושם קיבלנו יום חופשי להסתובב כאוות נפשנו. יום אחרי בבוקר היינו מוכנים למסיבת עיתונאים ב Chamonix. חברי העמותה, ראש העיר, עיתונאים שונים ותומר ולובנא כנציגינו. ננאמו נאומים, הוצגו מצגות, הוצהרו הצהרות, וכמובן, איך לא, כיבוד קל ויין. פלג סיפר שז'אן היה מופתע מאוד מהקבוצה, מהאינטראקציה, הכושר הגופני ואיכות האנשים. ברור!!

עוד קצת הסתובבות בכפר ונוסעים להעביר את הימים הקרובים בבקתה ליד רכס הרי ה-Les Diablerets.

מה רע לנו?

Yesterday we started our way up. Nothing serious, nothing too hard, but now this thing that we are thinking about and preparing for about 6 months is our reality.


We woke up to a beautiful day in La-Fouly and started one of our most hard missions out here in the Alps, we had to make breakfast and clean the house.

We are a very special group and we operate good together so we worked like a Swiss clock. We had to prepare 4 bags: one for the hike, one for the Mt. Blanc (Crampons, harness, etc. ) one for Chamonix, and one for after. Where is after? No one knows! So at 11 o’clock we went down to the meeting point, the usual drill, where we get pictured or interviewed by a newspaper, or by the lovely people of co-existences. Even Francine, our lovely Chalet owner, came to say good bye and to take some pictures with us. So after about one million pictures we hit the trail having Jean Troillet as our guide. Jean is one of the best Mountain climbers in Switzerland and has climbed 10 out of the 14 highest summits in the world. He appears very happy to guide us and always laughs and smiles at us. Our packs are not heavy, and we are supposed to climb Mt.Blanc only 2 days from now so we feel very relaxed, the rain has started but our perfect gore-tex suits, that were bought or rented from the lovely Jacques (that even came to strengthen our shoes before we went) protect us. We have nothing to worry about, the rain can’t break through us and we are too concentrated on our mission. Jean started to walk very fast and we started to follow him, we are all happy and there is no reason for going slow now. After 10 minutes when Olfat and Doron thought we are actually almost running, they asked us to go in our own pace and to stick together, no matter who is behind or in front of us. And that was what we did. The only problem is that after 2 minutes like this we did not see Jean and we had no idea where to go. There was a little intersection with 2 donkeys that did not want to go on the bridge and we felt the same: thinking of going on it but we were not sure. After some minutes of thinking and guessing where to go we decided what is the correct way and continued. From now on we will keep our regular drill, we will walk like a group with a pacer, leader and one that will stay behind and check that no one is behind him. It is true that sometimes someone left the group and talked with Doron or Olfat or stopped to pose to the Shooal’s (Francois) camera that always ran up the hill and took pictures of us. But generally we walked like a group. The ascent was steep, the weather was nice and we walked and walked. After quite a while we reached Grand col Forret. We stopped to pose a bit to the camera and some of us even took their passport out because this pass is the border between Switzerland and Italy, but Europe is not like the middle east and there is no real borders that you have to fight for. Nadim took out something to eat and the fact that the pass is the worst place to sit in because of the strong winds did not really disturb him (he is a Bedouin after all). The way down started but now on the Italian side. The green hills with cows and sheep were replaced with glacier views and moans. Golan had to explain us about all the natural shapes we are seeing and although he did it all ready a hundred times before, we were happy to hear all over again about the perfect U shape created by the glacier. We walked down fast, but not as fast as the Shooal and Jean, If you ask yourself were Massimo is, I would say he is probably on the phone (and if you wish to talk with him, you better call him no matter that you are just in front of him). On the way down we talked (and no, it wasn’t Olfat idea) about the importance of being honest about your past to your boyfriend/girlfriend. At first we were pretty much split so the Arabs thought it is better to keep some privacy and the Jews thought it is very important to be as honest as possible. After a lively discussion, and I think for the first time since we know each other, some of us changed their minds and we reached an agreement. I think this can mark a beginning of a new area. When we reached Italy some of us started to kiss the ground out of respect to the country of Ice-cream, Pizza and pasta and immediately we reached another understanding that all of us are willing to live here in Italy with the beautiful views and the excellent food and of curse Massimo. Again the rain started (yes, also in the perfect Italy the weather can be against you) and we had to take a bus to the hut that we will spend the night in. When we were close to the hut, Massimo realized that he doesn’t exactly know where the hut is. So a Bus full of people just waited while Massimo went to find out where to go. And after 10 minutes he came back, no one in the bus complained-and for the not Israeli reader I will say that in Israel it will never ever could have happened! and we had to follow him in the heavy rain up a hill of about 1 Kilometer. So here we are in Courmayer and I will just say a word about the funny shoes that we got here, and that the girls got purple shoes, the boys the blue, and Golan he got one purple and one Blue! Another word should be said about how Shakofi reacted when he saw we got Ice-cream as desert, but I can’t describe in one word such a strange phenomenon of a huge person melting like ice in a very worm day and eating all the left over so in the end 8 little plates were piled near him.

A new morning came, and most of the chances is that tomorrow we will go up because the weather suppose to be good and you cannot waist a good whether day. This is a beautiful morning and the Italian breakfast just making it even more better (I would not want you to joules too much…it was only bread, batter and jam with Italian coffee). But something disturbing the good atmosphere and taking us down back to earth. We renewed the debate regarding what flags will be raised on the Summit, the Israeli and Palestinian flag or something else that we will decide upon. We talked and talked about it and decided that the best thing we could do is to rise flag of our own. We were lucky that Olfat and Doron had a flag painted by Kadishman (an Israeli famous painter) and we all felt that the best solution is to rise something that represent the peace in artistic way. We all felt good about it and Shakofi felt that it is really necessary to add and write a declaration that we will read on the summit. So the next evening we spent all together writing a declaration, and here it is

*We climbed Mt. Blanc with our own will, to prove that any peak is reachable where team work and cooperation exist.

*We also proved that Israelis and Palestinians can work together for a common cause and also succeed.

*We came up here so that our voice will be heard further away and in order to influence other voices regarding the middle eastern conflict

*In order to achieve real progress in our region, we believe that mutual, friendship and dialog must be made and thus replace violence.

*We deeply appreciate the true effort of the co-existences foundation to having this 2 people closer together.

*We are committed to continue and create a legacy and joint activities

We started our way to the Cosmiques hut that suppose to take 3 and a half hours on a glacier. Down in Italy it was a nice day but here in an Altitude of 3000 m’ there is no visibility at all and it is so cold.

But…remember the drill? In the minute we came out of the cable-car that took us to the start point of the hike to the hut, a lot of photographers waited for us and took pictures and interviewed us. When we started the hike the fug has replaced by a nice worm sun and we walked slowly slowly towered the hut. We were secured by roped and walked with ice-exe in order to protect ourselves if falling from a ridge or falling into a crevasses. The view was incredibly beautiful and little by little the sun came out and more cliffs and mountains could be shown. We had stopped for a little break, talked to each other when a scream “Manue” (name of one of the guides) was heard. Manue has started to run and me and Nadim are behind, as we were connected to the same rope. I could not understand what was happening and why I am running so fast. When we stopped running I saw Shakofi, Shadi and Jean counting 1,2,3 and try to pull something from the crevasse that opened in the middle of the ice. It took me a minute to understand that Peleg fell into the hole. If I had to fall into a crevasses I would want to fall when Shakofi and Shadi are securing me while Jean is the guide. They continued counting 1,2,3…1,2,3 and Peleg’s head appeared out of the hole, 1,2,3 and the rest of his body is out as well. Peleg went out as nothing has ever happened, tied his jacket on and started walking cool as ever. One hour later we reached the hut that was built on a cliff and looked like a Cassel from the ever never land.

The decision is to climb tomorrow, we will wake up at 2:30 and will be the last group to go so the trial will be cut already when we will start walking. Everybody is going to sleep early and arranging their bags to the summit day and wish to success.



I find it very hard to write about the summit day, I guess you know that we all made it and reached the summit together. To describe the views in English is impossible for me, I will just say that the sunrise in the mountain is breathtaking when the colors changing slowly from black to pink, then to orange and lot’s kind of blue in the end (and soon you will see the pictures) . We were very lucky to have perfect day with no cloud in the sky and only near to the final ascent to the summit the wind was strong…too strong. Reaching the summit was very special moment and all of us together screamed like jackals and some of us cried (do not worry it was not Shakofi!)