The ascent to Mt.Blanc עכשיו גם בעברית עם תמונות

איך לכל הרוחות להתחיל את סיפור המסע הלא יאומן הזה, אין מילה שלא תחטא למציאות.

יום שני, אוכלים ארוחת בוקר פשוטה (הלוואי שבחתונה שלי תהיה ארוחה כזאת "פשוטה") כרגיל, גבינות עיזים, כיכרות לחם מלא, נקניקים ועוד. ניקנו את הבית, ארזנו תיקים ויצאנו לנקודת המפגש, איחרנו ב 11 דקות וז'אן שניסה לעקוץ אמר שהוא יקנה לנו שעון שוויצרי כדי שבפעם הבאה נגיע בזמן. איזו טעות אם הוא ימשיך לאיים עלינו בשעונים שוויצרים יש מצב שלא נגיע יותר לעולם בזמן. אז מי זה Jean Troillet? ז'אן הוא המטפס השוויצרי שעומד להוביל אותנו לMt .Blanc, והוא כנראה המטפס השוויצרי המפורסם ביותר עם רשימת הישגים לא קטנה הכוללת טיפוס על 10 מתוך 14 הפסגות הגבוהות בעולם (מעל 8000 מטר) כולל טיפוס על האוורסט ללא חמצן (מעטים המטפסים שלא נעזרים בחמצן) ותוך 43 שעות, וגם טיפוס על הפסגה הקשה בעולם לטיפוס(2K) . בקיצור זאב רציני. איתו הגיע עימנואל (מנו) אחיין שלו, צעיר בלונדיני, גבוה, חתיך ומסוקס, בן 22 שעושה את הסטאז' שלו כדי להפוך למדריך אלפיני רשמי (לוקח שנים של קורסים, אימונים וסטאז'' של שלוש שנים על מנת להפוך למדריך באלפים)

היום יש גם חברים מהעמותה שבאו לתמוך, להיפרד ולאחל בהצלחה. לכיוון איטליה כולם צועדים אחרינו את צעדינו הראשונים, מנופפים, מתרגשים ומקווים שנצליח. חשש מוחשי מתמיד מתגנב ללבי: רגע, סיכוי טוב שלא נצליח. כמה אכזבה זה יכול להביא- הרבה אנשים מצפים, רוצים, מקווים השקיעו כסף מאמץ ורצון בשביל הפרויקט שחשיבותו בתהליך של חודשים אך שיאו מתנקז לנקודה אחת- הMt.Blanc הארור הזה. התחושה מתחדדת כשאני נזכר בדורון אראל ,שנחשב למטפס הישראלי המפורסם ביותר, מספר שבשלושת הפעמים האחרונות שהוא טיפס על הMt.Blanc (מתוך 5) בכל פעם הוא הבטיח לעצמו שזו תהיה הפעם האחרונה, אין ספק - זהו טיפוס שיכול להיות סיוט. טוב, אין מה לעשות, נצטרך לתת כל מה שיש. התחלנו לטפס במעלה השביל, ז'אן ומאנו מטפסים קדימה בקצב שמתאים להם בעיקר. אנחנו הולכים כקבוצה בקצב המתאים גם לאלו ההולכים לאט יותר בנינו. מה שמהר מאוד גרם לנו להישאר לבד, שזה אחלה, עד שמגיעים לפיצול שבילים שאז זה כבר לא אחלה, לאן עכשיו, ימינה ליער? או שמאלה על הגשר מעל הנחל? על הגשר זוג מטיילים שכל ציודם מועמס על חמור והם מנסים בכל כוחם להעבירו צד, החמור כמי שמנסה בכל כוחו להצדיק את הסטיגמה שאחזה בו מתעקש לא לזוז. אנו שואלים אותם הם ראו אנשים חוצים והם עונים שכן, אנחנו חוצים ואחרי כמה מאות מטרים Jaen וManu מחכים לנו. שוב הולכים כקבוצה, מטפסים למעבר ההרים לכיוון איטליה, יורד גשם, קר, אנחנו רעבים אבל אין ממש מקום טוב לעצור לאכול וכולם מסכימים שנחכה עוד קצת, נעבור את הקטע הקר והגבוהה של המעבר ואז נאכל. הגענו לפס המפריד בין שוויצריה ואיטליה, נתבקשנו להוציא דרכונים בעיקר ע"מ להסתלבט מעט על חבורת הישראלים שלא מסוגלת לתפוס בתודעה מעבר כה פשוט של גבולות ללא חתימה על הדרכון. בדיוק במעבר שהוא המקום הגבוהה ביותר בו גם הרוחות החזקות ביותר והקור הגדול ביותר אבל לא משהו שיפריע לנדים לשלוף פיתה ולהתחיל לאכול, שיקולים הגיוניים הופכים לכל-כך שוליים כשנדים רעב. כמובן שלאף אחד לא הייתה בעיה עם זה, כי טובת הקבוצה היא ראשונה ולכלום עדיף נדים שבע מנדים רעב. התחלנו לרדת על אדמת איטליה, שקופי ונאדים יורדים בהתרגשות ובדמעות על הקרקע ומנשקים את האדמה הקדושה, לא בדיוק בגלל שזו ארץ משובו של האפיפיור אלא יותר מכיוון שפה הומצאו הפיצה והגלידה, דבר אשר מקדש את האדמה פי כמה. שוב אנחנו פוסעים במדרון ירוק כשמסביבנו הרים גרניטיים משוננים שבמורדותיהם גולשים להם קרחונים אל תוך העמק המנקז את נחלי הקרחונים. ושוב גולן מתעקש להסביר על קרחונים והצורות הגיאו מורפולוגיות שלא מעניינות אף אחד, ואפילו הנימוס הבסיסי שבזכותו נהגו כולם להנהן ולהיראות מקשיבים נעלם. לא שהעבודה שאף אחד לא מקשיב תעצור אותו מלדבר. מגעיל עד כמה חושינו התקהו: אם זה היה היום הראשון שלנו פה לא היינו יודעים את נפשנו מרוב אושר, בעודנו פוסעים בנופים אלו, אך עכשיו אחרי שבוע של מעברי הרים, אגמים, קרחונים ופסגות נראה כ"כ טבעי להלך פה. כשהנוף כבר לא עוצר את הנשימה אך בעיקר העבודה שאנחנו בירידה ובאמת אפשר לנישום אז אפשר להתחיל ולפתח שיחות. בעקבות אימרה של לובנא על משהו שאינה מוכנה לספר, התפתחה שיחה קבוצתית שנושאה: "האם זה בסדר לא לספר כל מה שעבר עליך בעבר לבן/בת זוגך" כאשר צד אחד דוגל בפרטיות ובצורך להפריד בין החיים האישיים שהיו לך לפני הקשר ובין החיים הזוגיים. מנגד, טען הצד השני ששקיפות וכנות הן וכנו הבסיס לזוגיות ושבקשר חזק ואמיתי אין צורך לפחד מלספר דברים שקרו. החלוקה המיידית הייתה לערבים שחשבו כמו שפורט בהתחלה והיהודים שלקחו את הצד השני. דבר אשר לקח אותנו לדיונים אחרים על הבדלים בין התרבויות ומהיכן נובע השוני. כמובן שאני מציג את הדיון בצורתו השטחית ביותר אבל תאלצו לסמוך עלינו שהטיעונים היו מדהימים בגאוניותם ממש כמו אותם האנשים שטענו אותם. בין לבין, מאלכ לימד אותי להתחבב על בחורות בערבית ולענות על ברכת "סאלאם עליכום" כמו שייח: "ואו עליכום הסאלאם ורחמת אללה או בראקאתו". בעוד אנחנו מדברים ונגמרה לה הירידה, הגענו למקום ממנו לקחנו אוטובוס שאיתו נסענו לכיוון הבקתה בה נישן, ירד גשם זלעפות ולא ידענו בדיוק איפה הבקתה (ליתר דיוק אנחנו לא ידענו בכלל והמאסטר לא ידע בדיוק) בשלב מסוים הוא פשוט עצר את האוטובוס והלך לבדוק וכך אוטובוס ציבורי מלא עד אפס מקום נעצר וחיכה שאדם זר יבדוק איפה הוא צריך לרדת - לא משהו שהיה עובד אצלנו בארץ. הבעיה היא לא שהוא הלך לבדוק הבעיה הייתה שהוא מצא, 40 דקות הליכה בגשם שוטף ובעליה ורטובים לחלוטין. הגענו לבקתה איטלקית של המועדון האלפיני, מה טוב בבקתה איטלקית? האוכל! (ברור לא?) פסטה, עוף ברוטב וכמובן גלידה. אח איטליה!

וגם הערב נאלצנו להתמודד עם הר האדם הנמס אל מול מראות הגלידה. מחזה שגרם לכולנו לחלחלה ולוויתור מיידי על גביעי הגלידה שלנו. וכך סיים שקופי את הארוחה שמסביבו ערמת כערות גלידה ריקות. מחזה מרהיב.

יום שלישי- היום המטרה היא להגיע לבקתה שנקראת "Cosmiques" בקתה אשר יושבת על הקרחון ושמהווה את בסיס היציאה לMt.Blanc. קמים, אוכלים, מתארגנים להליכה על קרחון, הגרביים החמות ביותר, געטקס טרמי, מכנסיים אטומים, חולצה טרמית , פליז, גקט Gortex, כובע צמר, חם צוואר, משקפי שלג (גוגלז), כפפות דקות, כפפות עבות, גייטרס (שרוול שמתלבש על הנעל והמכנס) קרמפונס (דוקרנים לנעליים) וגרזן קרח. בקיצור- דובני אכפת לי. ומרגע זה כבר לא משנה כמה תמונות מצלמים כי אי אפשר לזהות אף אחד או שבעצם אני יכול לטעון שאני נמצא בכל תמונה...

רכבל עד לגובה 3500 מטר, נקשרים לחבלים במרחקים שבין 8/10 מטר ומתחילים ללכת אל תוך המדבר הלבן. כל מלוא העין אל תוך האופק הפך לבן. לא בגלל שהקרחון כל כך גדול אלא בעיקר בגלל הערפל הסמיך.. נבלענו אל תוך מדבר הערפל הלבן.

לקרחון חוקים משלו. הסכנה היא שהקרחון למעשה סדוק לחלוטין בבסיסו, אך זו לא הבעיה. הבעיה היא שהרבה מהסדקים מוסתרים מתחת לשלג טרי ובעצם כל רגע יכול כל אחד ליפול לתהום קרח שיכולה להגיע לעומק של עשרות מטרים. החבלים הם מה שאמור להציל אותנו במקרה של נפילה, ז"א אנחנו (מי שקשור לחבל) אמורים לבלום את הנפילה ולחלץ את הנופל. גם את ההתנהלות על הקרחון צריך להכיר, גרזן קרח תמיד ביד, בשיפוע צד הוא משמש כמקל הליכה ובהליכה רגילה הוא אמור לעזור לך לבלום נפילות של אחרים או לטפס בעצמך אם נפלת. מעיל גורטקס וכפפות תמיד עליך. גם כשחם. ואכן יכול להיות חם ואפילו חם מאוד על הקרחון כי כשפתאום יוצאת לה שמש ישירה,הקרחון הלבן והבוהק מחזיר קרינה אדירה שמחממת, שורפת את העור וסודקת את השפתיים. אך במקרה של נפילה לסדק חייב שיהיה עלייך מעיל וכפפות כי החילוץ עלול לקחת זמן ויכול להיות מקפיא בתוך הסדק. וכך יצאנו מכוסים מכף רגל ועד ראש מתוך סופת השלג הקפואה מרוצים מהציוד המעולה ששומר שגם בקיפאון הזה נשרוד ונרגיש חמים, ואז יצאה השמש. איזה חום! ואז כל חוקי הקרחון הארורים נראים כל כך מיותרים. השועל מספר שהוא אף פעם לא נפל לתוך סדק ורק פעם אחת ראה משהו נופל אבל נבלם במהירות וטיפס חזרה. אדם בן 63 שמטייל כל חייו וכלום לא קרה, אז למה כל השטויות האלו. בעודי מהרהר הרהורים אלו בסוף הטור הארוך, ובקדמת הטור עושה שאדי צעד לא יציב אל תוך סדק, רגליו פשוט נעלמו אל תוך השלג הלבן ורק הגוף שלו מבצבץ מלמעלה. אין לו איפה לדרוך ואין איך לקום. ז'אן טרויה באינסטינקטים של חתול שלף את שאדי מסתכל למטה ורואה חלל עמוק, סדק שמסתתר לו מתחת לשלג, צריך לעקוף את הסדק. ז'אן מאבטח את שקופי והוא עובר, מאבטח את פלג (ישראלי שחי בלוזאן בשוויץ וחבר בעמותת Co-existence ) ופלג נעלם.. ממש נעלם אל תוך סדק ענק. פלג לא בחור קטן ונפילה כזו עלולה לגרור את הקבוצה. במקרה כזה יש שלושה אנשים בעולם שכדאי שתהיה קשור אליהם, Jean Troillet שידע בדיוק מה לעשות, שאדי ושקופי כי הם פשוט גדולים וחזקים ויכולים לשמש כעמודי בטון ניידים במקרה הצורך. רצתה יד הגורל ובדיוק לשלושת אלו היה פלג מחובר. הנפילה נבלמה ופלג מצא את עצמו תלוי באוויר כשמעליו 4 מטר של צוק ומתחתיו 100 מטר של תהום קרח שסופה נעלם אל תוך החושך. ושם בין שמים וארץ מתנדנד לו פלג ואפילו את הצעקות הנואשות משדה הקרח שמעליו הוא לא שמע.

בינתיים מלמעלה Jeanמחזיק את פלג, שקופי ושאדי באים לעזור לו וביחד עם Manu שרץ מסוף התור בעודו גורר אחריו את שיקי ונדים. הם התחילו למשוך את פלג, ושיקי מתעדת הכול בווידיאו. שתים שלוש משיכה, שתים שלוש משיכה, עוד פעם פעמיים ופלג מתחיל לבצבץ אל מחוץ לסדק, מטפס החוצה, מתאושש וממשיכים. אין זמן, צריך לחצות עוד היום את כל הקרחון ולהגיע לארוחת הערב בבקתה. אפשר לדחות ולהזיז הכול אך לא את ארוחת הערב! המשכנו בהליכה וכאמור היום התבהר ובזמן שפלג נלחם על חייו אפילו היה לנו זמן להחליף לביגוד קצת פחות חם וכך אפילו הצלחנו ליהנות מהנוף שמשדה לבן הפך לעמק לבן מוקף בשפיצים בולטים של פסגות גרניט מחודדות, מראה מדהים, ורק פסגת ה Mt. Blanc עצמה שומרת על צניעותה במעטה ענן תמידי. לקראת ערב הגענו לבקתה. באמצע הקרחון על גבעת גרניט עומדת בקתה ענקית- ה" Cosmiques ". נפגשים עם צלם ווידיאו איטלקי שהולך לעשות עלינו סרט, הוא מצלם, שואל, מביים וכאלה. הערב לא יין ולא בירה, מחר בשתיים וחצי השכמה, בשלוש ארוחת בוקר ובשלוש וחצי זזים. צריך לישון.

יום הפסגה בשתיים וחצי לפנות בוקר השכמה. התרגשות, מחשבות, אדרנלין, נצליח? לא נצליח? יהיה קל? קשה? סיוט? קר? מה ללבוש? מה לקחת? כמה אוכל? כמה מים?

שלוש – ארוחת בוקר ויאללה החוצה, המדרגה האחרונה מהבקתה, שם מתחיל הקרחון, כולם לבושים במיטב התחפושת, יוצאים החוצה ואנחת רווחה משתחרר, לילה בהיר ללא חלקיק ענן בשמים, שלל כוכבים וירח קטן אשר מלבין באורו את מרבצי השלג הטרי. יש כמה דרכים לטפס על ה Mt.Blanc. רק שניים מהם אפשריים לאדם שאינו מתמחה בטיפוס, האחת נחשבת לקלה יותר מבקתה שנקראת "Gouter" וזאת שאנו עושים מה " Cosmiques" שנחשבת לקשה וטכנית יותר. טכנית זאת אומרת שיש קטעים יותר קשים ומסוכנים שדורשים אבטחה בעזרת חבלים וציוד ייעודי. אז למה הלכנו מהקשה? מכיוון שהבקתה " Goute" היא קטנה יותר ומבוקשת יותר (מכיוון שזה קל) וזוהי בעיה להזמין מקום לכל המשלחת (25 איש) לשני לילות. אנחנו עומדים בחושך אל מול מדרון אין סופי המתנשא מעלינו בזווית לא הגיונית ועליו שביל אורות של אנשים מטפסים, אנו מתחילים לעלות את העלייה הלא נגמרת. השיפוע משתפע ומשתפע, הטיפוס מתקרב לעליה של 90 מעלות ומטפסים במדרגות שלג שהולכות ומתהוות עם כל מטפס שעובר. ופתאום סדק. מעליו סולם. כריסטיאן והשועל טוענים שהסולם לא היה לפני שנתיים ושהקרחון זז ומשתנה והשלג יורד ושהסדק הזה חדש. סולם רעוע על קצה השלג כשתחתינו התהום, מסורבלים, כבדים ועם הדוקרנים על הנעלים אנחנו חוצים וממשיכים לטפס. צעד אחרי צעד, הנשימה קצרה, מנסים להיכנס לקצב קבוע של צעד ונשימה, צעד ונשימה. האוויר הולך ומתדלדל. מפסיקים לחשוב על הסוף ומתרכזים בצעד הבא. לאט לאט, צעד צעד והסוף יגיע. מסתכלים סביב, הזריחה מתחילה לעלות וצובעת את השלג בצבע אדמדם, שפיץ הגרניט של ה Aigwlle du midi (שמשמעותו מחט של צהריים) מתנשא מעל השטח כשעליו תחנת רכבל שניראת כמו צריח מימי הבניים וכל נופי האלפים למרגלותינו צבועים חלקית בצידה המזרחי ומוצללים בצידם המערבי. צביעה המבליטה את הטופוגרפיה הקיצונית של עמקים והרים אלו. שמיכת עננים מלטפת את פסגות ההרים מתחתינו. בעמקים עדיין מבצבצים אורות הכפרים מתוך גווני הכחול ההולכים ומתבהרים. ממעוף הציפור קל להתנתק משכבת המציאות העוטפת אותנו ולשקוע אל תוך ארץ לעולם לא. עד כדי כך שלא נראה שמישהו היה מופתע במיוחד אם פיטר פן היה נוכח כאן ובצורה טבעית היינו מברכים "בבוקר טוב" או " מה שלום הילדים האבודים" או " רגע, פיטר, אל תלך טינקרבל פה!".

עושים סיבוב של 360 מעלות, מנסים להכיל את כוח המראות ואז נתקלים בטעות בפריט הנוף היחיד שאותו ניסנו להכחיש: העלייה הבאה. פסגה זו שאנו עומדים עליה של Mt. Blanc de tacul היא רק "על הדרך" עכשיו צריך לרדת לטפס שוב קיר ענקי אנכי באורך מאות מטרים של הר- Maudit שהוא עוד הר בדרך ל Mt.Blanc. יורדים מה Mt. Blanc de tacul ומתחילים בטיפוס הבא ל Maudit. כבר שעות שאנו הולכים על הקרחון, כולם קשורים ואין כזה דבר למצוא פינה שקטה, אם צריכים להשתין פשוט מסתובבים ומשתינים, וזה יכול להיות לא נעים אם מלא משלחות סביבך עולות ויורדות ובטח אם את בחורה וכל הקבוצה בנים (כמובן שלשיקי ואולפת, מטפסות וותיקות ושועלות לא קטנות לא הייתה עם זה כל בעיה), וזה עוד החלק הקל- להשתין, מה אם יש לך צרכים אחרים. ופה ההבדל בין מטפסים ותיקים שראו ועשו הכל ובין מתחילים שכמונו. וכך קרה שבעודנו מטפסים בשביל הנחש המתפתל, באחת הפניות נעצר Jean Troillet עושה צעד אחד הצידה, וכולנו מסתכלים בצפייה, האריה הולך לעשות מהלך בלתי צפוי: אולי למצוא קיצור, לבנות אבטחה, מערכת הרמה, לנזוף במישהו, להחמיא או סתם להתחיל לרחף כפי שאומרים שהוא נוהג לעשות אחרי שנמאס לו לירות ברקים מהעניים. ואכן, בלתי צפוי כמצופה, Jean פשוט הוריד את הרתמה עם המכנסיים והתחיל לחרבן. בלי להסתובב, בלי לנסות להסתתר, בלי לזוז יותר מחצי מטר מהשביל- איזה מטפס! (וכאן אחסוך מכם את תיאורי הצחנה).

סיימנו לעלות אבל לא הגענו למעלה אלא נתקענו בקיר אנכי אותו יש לטפס, וזה כבר היה מסוכן מידי והיה צורך לאבטח את המטפסים. אריות הצוקים טיפסו וקשרו חבלים, אבטחו, ובעזרת הגרזנים והדוקרנים התחלנו לטפס. הגענו למעלה ועכשיו כבר לא היינו מופתעים לראות את העלייה הבאה של ההר האמיתי, ה Mt.Blanc. בעודנו מטפסים גולשת מולנו קבוצה שיורדת בעזרת חבלים, אני מברך ב"בונז'ור" ושואל איך היה על הפסגה. הם לא יודעים, כי הם לא הגיעו, אחד מחברי הקבוצה חטף מחלת גבהים כ-400 מטר לפני הפסגה, התפתל מכאבי ראש, התחיל להקיא, ולכן כולם נאלצו להסתובב. פה התחלתי לפחד. תוכנית ההסתגלות שלנו לגובה לא ממש הייתה מושלמת: הפעם ראשונה שישנו בגובה 3500 מטר הייתה אתמול ולפני זה ישנו רק בגובה 2700 מטר והיום אנחנו אמורים להגיע ל-4807 מטר, כך שיש סיכוי טוב שמישהו לא יצליח. ואם זה יהיה אני?

התחלנו לעלות את ה Mt.Blanc והחשש היה מוצדק: הראש מתחיל לכאוב, סחרחורת קלה, חוסר נשימה ועליה של צעד נשימה ועוד צעד. ובצעדים כאלו הדרך לפסגה שאורכה רק מאות מטרים ניראת אין סופית. אסור להישבר, אסור לחשוב על הפסגה, צריך פשוט צעד אחרי צעד לעלות. כולם נראים כמו מתים הולכים: ראש כלפי מטה, גב כפוף, צעד מהוסס ואיטי והגרזן ננעץ בשלג. אני צופה בכולם ומרגיש גאווה גדולה, זה נותן לי כוח, רואים את הסבל, את המאמץ, את הנחישות. אף אחד לא נשבר, זו מלחמה, מלחמה מנטאלית. הפסגה הזו היא לא רק פסגה היא ניצחון, ניצחון שלנו על עצמנו, התגברות על נקודת השבירה, על הפחד ועל הרצון המתפתה להיכנע. ממשיכים, וכבר רואים אותה, את הפסגה. היא כבר במרחק נגיעה אבל לא מתקרבת, משחקת איתנו, מתעתעת בנו, ובקיצור משחקת אותה קשה להשגה. אבל לכולנו מוטיבציה ברורה ואני לא מדבר על ההשקעה הרבה שהושקעה בנו ולא על הרצון להוכיח את עצמנו ולא על המחויבות האישית וגם לא על שלום עולמי, פשוט שיקי הבטיחה לכולנו בירה כשנחזור לבקתה ובתנאי שכולם יגיעו לפסגה. בירה בבקתה אלפינית שמקבלת אספקה ממסוק עולה מלא כסף, ולכן כולנו חדורי מוטיבציה לסיים את החרא הזה וללכת לשתות בירה. הסוף הרי חייב להגיע, והוא אכן מגיע. ולאט לאט כולנו מתאספים לפסגה. ארבעה חודשים של מיונים, הכנות, מחשבות, צפייה, ופחדים מתנקזים אל רגע אחד של אושר עילאי, אושר ההצלחה, הצלחה של 100 אחוזים, הצלחה של כולנו. אושר של ניצחון, ניצחון על החולשות והוויתור העצמי. כולנו מתחבקים, מייללים כמו תנים, בוכים וצלם אחד שמקפץ סביב ושואל שאלות תוך שהוא מדביק את המצלמה לפנים. "איך את מרגישה עכשיו כשאת על פסגת ה Mt.Blanc ?" הוא שואל את לובנא. לובנא מותשת מהמסע הקשה ביותר שעברה בחייה ועונה בלי להתבלבל "ِAllah Take me now”".

מכיוון שכל זוג קשור לחבל אחר והפסגה היא בסך הכול סכין צר של שלג ובעוד כולנו מסתובבים ומחבקים אנו מסתבכים בחבלים של עצמנו והופכים לקשר אנושי מלופף בחבלים. רוחות עזות מורידות את הטמפרטורה ל כמינוס 10 מעלות. הפכנו לגוש אנושי קשור, וקר, קר מאוד, בלי תנועה אנו מתחילים לקפוא. ניסינו לעשות כמה תמונות, להקריא את ההצהרה שכתבנו יום לפני (ניתן לראות אותה באנגלית בבלוג) וצריך להתחיל לרדת. ככה זה בחיים כשאתה מטפס ממש גבוה כל שנשאר הוא לרדת. אנחנו מתחילים בירידה ורק אז מתגנבת לה ההבנה שהמאמץ העילאי של שמונה השעות האחרונות אינו נגמר, צריך לחזור את הכול, וכעת מתחיל המסע בדרך חזרה.

כעבור 14 שעות מרגע שיצאנו את הבקתה חזרנו אליה, כולם מחבקים, גאים, מרוצים. יופי עכשיו איפה הבירה? איזו הרמת כוסית ראויה. הכוסות ננקשות אחת בשנייה ואפשר להריח התרוממות רוח באוויר או פשוט לראות את החיוך המרוח על הפנים של כולם. כשמוסיפים לזה את טעמה של בירה קרה שבשבילה עבדת קשה אפשר להתחיל להבין שפיזית היינו בפסגת ה Mt.Blanc אך מבחינתנו היינו בפסגת העולם.

רק ביום למחרת כשהכול היה ערפל ומעונן וסופת שלג השתוללה לה בחוץ הבנו כמה ברי מזל היינו- נפלנו על יום מושלם לטפס.

צריך ללכת לתחנת הרכבל, נשמע כל כך פשוט אך מסתבר שזו למעשה הדרך המסוכנת ביותר שעשינו עד היום, במיוחד כשיש ערפל, שלג ורוחות עזות כך שההליכה על סכין השלג שמשני צדדיו מדרונות משופעים שסופם נבלע בערפל, נהפכת לבעייתית ביותר.

הגענו לרכבל, ירדנו ל Chamonix ושם קיבלנו יום חופשי להסתובב כאוות נפשנו. יום אחרי בבוקר היינו מוכנים למסיבת עיתונאים ב Chamonix. חברי העמותה, ראש העיר, עיתונאים שונים ותומר ולובנא כנציגינו. ננאמו נאומים, הוצגו מצגות, הוצהרו הצהרות, וכמובן, איך לא, כיבוד קל ויין. פלג סיפר שז'אן היה מופתע מאוד מהקבוצה, מהאינטראקציה, הכושר הגופני ואיכות האנשים. ברור!!

עוד קצת הסתובבות בכפר ונוסעים להעביר את הימים הקרובים בבקתה ליד רכס הרי ה-Les Diablerets.

מה רע לנו?

Yesterday we started our way up. Nothing serious, nothing too hard, but now this thing that we are thinking about and preparing for about 6 months is our reality.


We woke up to a beautiful day in La-Fouly and started one of our most hard missions out here in the Alps, we had to make breakfast and clean the house.

We are a very special group and we operate good together so we worked like a Swiss clock. We had to prepare 4 bags: one for the hike, one for the Mt. Blanc (Crampons, harness, etc. ) one for Chamonix, and one for after. Where is after? No one knows! So at 11 o’clock we went down to the meeting point, the usual drill, where we get pictured or interviewed by a newspaper, or by the lovely people of co-existences. Even Francine, our lovely Chalet owner, came to say good bye and to take some pictures with us. So after about one million pictures we hit the trail having Jean Troillet as our guide. Jean is one of the best Mountain climbers in Switzerland and has climbed 10 out of the 14 highest summits in the world. He appears very happy to guide us and always laughs and smiles at us. Our packs are not heavy, and we are supposed to climb Mt.Blanc only 2 days from now so we feel very relaxed, the rain has started but our perfect gore-tex suits, that were bought or rented from the lovely Jacques (that even came to strengthen our shoes before we went) protect us. We have nothing to worry about, the rain can’t break through us and we are too concentrated on our mission. Jean started to walk very fast and we started to follow him, we are all happy and there is no reason for going slow now. After 10 minutes when Olfat and Doron thought we are actually almost running, they asked us to go in our own pace and to stick together, no matter who is behind or in front of us. And that was what we did. The only problem is that after 2 minutes like this we did not see Jean and we had no idea where to go. There was a little intersection with 2 donkeys that did not want to go on the bridge and we felt the same: thinking of going on it but we were not sure. After some minutes of thinking and guessing where to go we decided what is the correct way and continued. From now on we will keep our regular drill, we will walk like a group with a pacer, leader and one that will stay behind and check that no one is behind him. It is true that sometimes someone left the group and talked with Doron or Olfat or stopped to pose to the Shooal’s (Francois) camera that always ran up the hill and took pictures of us. But generally we walked like a group. The ascent was steep, the weather was nice and we walked and walked. After quite a while we reached Grand col Forret. We stopped to pose a bit to the camera and some of us even took their passport out because this pass is the border between Switzerland and Italy, but Europe is not like the middle east and there is no real borders that you have to fight for. Nadim took out something to eat and the fact that the pass is the worst place to sit in because of the strong winds did not really disturb him (he is a Bedouin after all). The way down started but now on the Italian side. The green hills with cows and sheep were replaced with glacier views and moans. Golan had to explain us about all the natural shapes we are seeing and although he did it all ready a hundred times before, we were happy to hear all over again about the perfect U shape created by the glacier. We walked down fast, but not as fast as the Shooal and Jean, If you ask yourself were Massimo is, I would say he is probably on the phone (and if you wish to talk with him, you better call him no matter that you are just in front of him). On the way down we talked (and no, it wasn’t Olfat idea) about the importance of being honest about your past to your boyfriend/girlfriend. At first we were pretty much split so the Arabs thought it is better to keep some privacy and the Jews thought it is very important to be as honest as possible. After a lively discussion, and I think for the first time since we know each other, some of us changed their minds and we reached an agreement. I think this can mark a beginning of a new area. When we reached Italy some of us started to kiss the ground out of respect to the country of Ice-cream, Pizza and pasta and immediately we reached another understanding that all of us are willing to live here in Italy with the beautiful views and the excellent food and of curse Massimo. Again the rain started (yes, also in the perfect Italy the weather can be against you) and we had to take a bus to the hut that we will spend the night in. When we were close to the hut, Massimo realized that he doesn’t exactly know where the hut is. So a Bus full of people just waited while Massimo went to find out where to go. And after 10 minutes he came back, no one in the bus complained-and for the not Israeli reader I will say that in Israel it will never ever could have happened! and we had to follow him in the heavy rain up a hill of about 1 Kilometer. So here we are in Courmayer and I will just say a word about the funny shoes that we got here, and that the girls got purple shoes, the boys the blue, and Golan he got one purple and one Blue! Another word should be said about how Shakofi reacted when he saw we got Ice-cream as desert, but I can’t describe in one word such a strange phenomenon of a huge person melting like ice in a very worm day and eating all the left over so in the end 8 little plates were piled near him.

A new morning came, and most of the chances is that tomorrow we will go up because the weather suppose to be good and you cannot waist a good whether day. This is a beautiful morning and the Italian breakfast just making it even more better (I would not want you to joules too much…it was only bread, batter and jam with Italian coffee). But something disturbing the good atmosphere and taking us down back to earth. We renewed the debate regarding what flags will be raised on the Summit, the Israeli and Palestinian flag or something else that we will decide upon. We talked and talked about it and decided that the best thing we could do is to rise flag of our own. We were lucky that Olfat and Doron had a flag painted by Kadishman (an Israeli famous painter) and we all felt that the best solution is to rise something that represent the peace in artistic way. We all felt good about it and Shakofi felt that it is really necessary to add and write a declaration that we will read on the summit. So the next evening we spent all together writing a declaration, and here it is

*We climbed Mt. Blanc with our own will, to prove that any peak is reachable where team work and cooperation exist.

*We also proved that Israelis and Palestinians can work together for a common cause and also succeed.

*We came up here so that our voice will be heard further away and in order to influence other voices regarding the middle eastern conflict

*In order to achieve real progress in our region, we believe that mutual, friendship and dialog must be made and thus replace violence.

*We deeply appreciate the true effort of the co-existences foundation to having this 2 people closer together.

*We are committed to continue and create a legacy and joint activities

We started our way to the Cosmiques hut that suppose to take 3 and a half hours on a glacier. Down in Italy it was a nice day but here in an Altitude of 3000 m’ there is no visibility at all and it is so cold.

But…remember the drill? In the minute we came out of the cable-car that took us to the start point of the hike to the hut, a lot of photographers waited for us and took pictures and interviewed us. When we started the hike the fug has replaced by a nice worm sun and we walked slowly slowly towered the hut. We were secured by roped and walked with ice-exe in order to protect ourselves if falling from a ridge or falling into a crevasses. The view was incredibly beautiful and little by little the sun came out and more cliffs and mountains could be shown. We had stopped for a little break, talked to each other when a scream “Manue” (name of one of the guides) was heard. Manue has started to run and me and Nadim are behind, as we were connected to the same rope. I could not understand what was happening and why I am running so fast. When we stopped running I saw Shakofi, Shadi and Jean counting 1,2,3 and try to pull something from the crevasse that opened in the middle of the ice. It took me a minute to understand that Peleg fell into the hole. If I had to fall into a crevasses I would want to fall when Shakofi and Shadi are securing me while Jean is the guide. They continued counting 1,2,3…1,2,3 and Peleg’s head appeared out of the hole, 1,2,3 and the rest of his body is out as well. Peleg went out as nothing has ever happened, tied his jacket on and started walking cool as ever. One hour later we reached the hut that was built on a cliff and looked like a Cassel from the ever never land.

The decision is to climb tomorrow, we will wake up at 2:30 and will be the last group to go so the trial will be cut already when we will start walking. Everybody is going to sleep early and arranging their bags to the summit day and wish to success.



I find it very hard to write about the summit day, I guess you know that we all made it and reached the summit together. To describe the views in English is impossible for me, I will just say that the sunrise in the mountain is breathtaking when the colors changing slowly from black to pink, then to orange and lot’s kind of blue in the end (and soon you will see the pictures) . We were very lucky to have perfect day with no cloud in the sky and only near to the final ascent to the summit the wind was strong…too strong. Reaching the summit was very special moment and all of us together screamed like jackals and some of us cried (do not worry it was not Shakofi!)

New text and album from Caban de l'A Neuve - למטה יש גם בעברית

Link to the new album from our adventures up in the mountains:

Caban de la Nouve

In addition the regular blog update, please read the very exciting and touching letter we got from Coexistences member, Tatiana Honegger, click here (please excuse me for the quality of the scanning...).

Now to the new blog updates (Hebrew text below):

English text by Shiri Heffer, member of BTI group:
It’s raining, we are running fast, full of energy, full of happiness; we are trying to catch each-other while running uphill at an altitude of 1600 meter. This motivation will bring us up to the Mont-blanc, and more important will influence more Palestinians  and Jews to conduct healthy and good dialogs.

Today, we were in a dinner party organized by Coexistences,  and we all started to realize what has been happening while we were concentrating in building a group and preparing for climbing the Mont-blanc.  François “Shooal Hapsagot”  (Fox of the summits) prepared a fantastic presentation that very well summarized the past few days. Each picture revealed a friendship - even if we just saw Lobna and Shiri fighting in the snow, Beautiful landscape – though sometimes the pictures where completely white because of the fog we surrounding us,  Olfat’s brilliant tasks with the purpose of intensifying the relationships between us – although we saw Peleg proud of succeeding in our task to build a stone arc (that apparently survived until today), Very physical challenging ascent  that we did with the help of cramp-ons and ropes, and more unbelievable magic moments that will stay in our memories forever like watching Ori and his perfect body jumping into the frozen lake.

Each day during the last 4 days that we spent in Caban de l’A Neuve, I felt that I am experiencing  the best moments of my life. Starting with the foggy trek we did in the first day while we are roped and totally depending on eachother (you would not think it is a really smart thing to do if you saw how Nadim slid down while Shiri was staring at him frozen until Doron shouted “fall down now”). In the next day we took the same trail, but this time less foggy, and continued until the cliffy summit of “Grande Lui" (3500 meter), we scrambled up the last 50 meters secured with ropes that our guides fixed for us. On the way down back to the hut we ran, slid and played with the snow, or more precisely everybody threw snow balls on Lobna. We ended both of these treks hugging eachother and yelling like jackals. It is hard for me to decide what was better, the trek and the beautiful sceneries or the delicious dinners accompanied with red wine. In the last day we crossed 3 passes, each revealing a more challenging ascent or descent. Sometimes Denis –“the wolf” (Swiss guide that replaced Doron for that day) fixed a rope to the rocks and sometimes to the ice, while sometimes he cut steps with his ice-axe for our security. We reached Caban de Saleina and finally after walking in pairs - an Arab, a Jew with a guide (François – “ha shooal”; Nikola, François’s son – “shooal ben shooal”, Denis – “the wolf” and Massimo – “Zen master”) we could hug each other again and yell from happiness, We thought that this is a perfect moment until Massimo the Zen master invited us to a beer, and in that moment I understood that always you can aim higher...  So there we rested, gazing at the impressive view of mountains, cliffs (that one of them the Master is intending to climb soon) glaciers and light blue skies. We started our way down in a steep descent and sometimes we used the help of chains that reminded me of the Hilary’s step in a very strange way. As if it was not a full day, the minute we arrived in our perfect chalet we started to cook dinner for our guides and our new friends from Coexistences. Later we smoked together from Golan’s Hookah. We ended that evening making a toast with our “cool” and lovely Francine, the owner of the chalet. There is more than a lot to tell and describe but we are arranging now for our next and biggest challenge, summiting the famous Mont blanc.

Hebrew text by Golan Shalvi, member of BTI group:

איזה קשה לכתוב על חמישה ימים כל-כך עמוסי חוויות במבט לאחור. חשבתי כבר לכתוב שתמונה אחת שווה אלף מילים ושיש לנו אלף תמונות אז פשוט תסתכלו בהן, אבל יש כבר סטנדרט וצריך לעמוד בו. אז נתחיל לפני חמישה ימים. כשהתעוררתי בבקתה ב -  La Fouly, פתחתי את דלת המרפסת ואז התברר להפתעתי שלהרים המתנשאים מעל La Fouly יש פסגות, יום בהיר לגמרה עם שמש מחייכת. היום צפוי להיות אחד הימים הקשים ביותר שלנו, לא בגלל שצריך לטפס על הר ולא בגלל חוסר חמצן או משקל גדול בתיק, פשוט בגלל שהיום אנחנו צריכים לנקות את הבית!. לא הספקנו להגיד "שוברים את הקרח" והבית היה מצוחצח. אתמול הייתה לנו שיחה על תפקוד הקבוצה ולקיחת יוזמה, תמיד אנחנו מתפקדים יותר טוב אחרי שיחות שכאלו. נדים בכל אופן מצא עתיד מזהיר בניקיון השירותים, מאלכ ואולפת נכנסו למטבח ולא יצאו עד שהיה אפשר לאכול מהרצפה. שאדי הרים כסאות, הוריד כסאות, קיפל שטיחים, החזיר שטיחים. שקופי, כרגיל, עזר לכולם. גולן, כרגיל, הפריע לכולם. טינקרבל ושיקי סידרו חדרים ותומר ישב על קפה בבית קפה (אה...כן הוא גם דאג קצת לבלוג). אחרי מסדר של לובנא, אותו צלחנו בהצלחה חלקית, כמה תיקונים והיינו מוכנים לצאת, לאן? לטפס על איזה הר (אלא מה?). והפעם לבקתה בהרים שבה נשהה שלושה לילות. שוב טיפסנו אבל הפעם עם בגדים ואוכל לשלושה ימים, חבלים, גרזני קרח, דוקרנים לנעליים (קרמפונים) והפתעות שהבאנו לבעלת הבקתה ממשפחתה ב La Fouly. לראשונה היה כבד, ממש כבד, ולראשונה היה חם, ממש חם. לכולם היה קשה, חוץ משיקי, שחייבת להיות יוצאת דופן (או לחילופין היחידה הנורמאלית וכל השאר הם יוצאי הדופן) לה היה קל ואיטי. בשלב מסוים אף היה לה קשה לעמוד בקצב האיטי של הקבוצה וכדי לעצור אותה נאלצנו לאסוף את כל החבלים שלנו ולזרוק לה על הגב, וכך שיקי הפכה לפורטר, שק חבלים שממנו מציץ ראש בלונדיני קטן. בהמשך, החלטנו לאתגר את עצמנו ולהגיע לבקתה מבלי לעצור. שעת הליכה מבלי עצירה בעליה עם ציוד כבד. אף אחד לא דיבר, צעד ועוד צעד ועוד צעד, ככה במשך שעה. ושם על מצוק המתנשא בין הרים וקרחונים עמדה לה בקתה קטנה - חדר אחד תיפקד כחדר אוכל וחדר אחד לשינה. כן, מלא מזרונים צמודים אחד לשני שעליהם מצטופפים לפי הצורך עד שהכול נהפך לערמה אנושית של אנשים נוחרים. ללא סדר שוויצרי זה לא היה עובד, מזל שבשוויץ יש סדר שוויצרי. אפילו השירותים שהיו, שעל-מנת לבקרם נדרשנו לבצע טרק אתגרי, ונראו כמו שירותי צלוף-נא עלובים, הפתיעו בניקיונם ויופיים מבפנים. וכך מצאו את עצמם שמונה ברברים מהמזרח התיכון בתוך בקתה שכולה סדר, ניקיון ונימוס שוויצרי. היה  בידור, חוץ ממרטין בעלת הבקתה שלא תמיד ממש צחקה. חוץ מאיתנו היו כמובן אולפת ודורון והמלווים השוויצרים, פרנסואה - הידוע בכינויו שועל או בכינויו המלא שועל פסגות, ומאיסמו - הידוע בכינויו מאסטר או בכינויו המלא מאסטר מיאגי. אבל הרבה יותר חשוב מהשמות שלהם זו העובדה שהם הזמינו אותנו לבקבוק יין בארוחת הערב, סטנדרט שהם לא יוכלו לרדת ממנו לאחר מכן. וכך הפכנו למפונקים שאת ארוחות הערב שלהם מלווה יין אדום שוויצרי ואיכותי. ואז קרה הדבר אותו לא יכולנו לצפות. התברר ששילוב של חמצן דליל, כוסית יין וקינוח עם קצפת הופך את חוסר הבגרות הבסיסית של גוש השרירים הענק, העונה לשם שקופי, לקיצונית. הוא ראה קצפת ולא יכול היה לעצור את עצמו, התפתל, נחנק, נשנק וכולנו לא יכולנו להפסיק לצחוק למראה הדבר שכמעט ואכל את הצלחת עם הקינוח, שלא נדבר על השולחן. לילה ראשון בבקתה, שלושים איש ישנים כפיות, נחירות, מרפקים ואפילו שוויצרי מיילל כמו תן מתוך שינה. ההחלטה הייתה שהמאסטר והשועל, מאיסמו ופרנסואה, יקומו מוקדם ואם יש מזג אוויר טוב הם מעירים אותנו ב - שש ואם לא אז ב - שבע וחצי. אף אחד לא חשב מה עושים אם בשש יש מזג אויר טוב ובשבע וחצי כבר לא, וכך היה. ולכן קמנו בשש אבל לא באמת יכולנו לצאת, ערפל, גשם ושלג. אז חיכנו וחיכנו וחיכנו. אולפת ,שכידוע לא תעז לפספס הזדמנות שכזו, אספה את כולנו למשחק דיונים שבו היא מקריאה משפט וכולנו מתיישבים לפי הרמה בה אנו מסכימים או לא מסכימים למשפט. משפטים כמו: "האם קיימת סיטואציה בה לאדם יש זכות לקחת חיים של אחרים", "האם החינוך הערבי בישראל צריך להיות אוטונומי", האם לחץ חברתי מונע מאנשים להביע את דעותיהם". וכך עברה לובנא ממקום למקום ונאמה את האני מאמין שלה ברהיטות רטורית ודמגוגיה מתקדמת, כיאה לעורכת-דין בהתלמדות. כאמור לובנא נאמה, שקופי חפר, ואפילו למאלכ היו דעות נחרצות בעניין. וכך התווכחנו, דיברנו, אמרנו כמה דברים חכמים אבל באמת שלא יותר מדי, עד שהוחלט שהגיע הזמן שנטעם קצת שלג. התלבשנו סטייל אנטרקטיקה ויצאנו לשטח. הכול היה כל-כך חדש, כל-כך מרגש, כל-כך לא ידוע. הולכים קשורים בחבלים, מצוידים בדוקרנים בנעליים וגרזני קרח, מטפסים במעלה מושלג שכל החלקה בו עלולה להיגמר בגלישה של עשרות מטרים אם לא מאות, במדרון התלול, שסופו לוט בערפל הסמיך שאפף אותנו וחיזק את ההרגשה הלא נודעת של מסתורין ובדידות, רק אנחנו והמדרון המושלג אל תוך הערפל. הרגשנו כאילו נשאבנו לתוך סרט הרפתקאות קר, מהסוג שאתה רואה וממש שמח שאתה על הספה הנעימה עם התה החם, רק שלא היינו בספה עם התה.                                                                       למדנו ללכת עם החבלים בצורה בטיחותית ביותר, להסתובב סביבם סיבובים חדים ועדיין לשמור עליהם מתוחים. הסכנה היא שמישהו ייפול לתוך סדק בקרחון ואם החבל לא מתוח הוא יצבור תאוצה וימשוך את האחרים, אבל אין דאגה, למדנו מהר ועבדנו לא רע. מדרון אחרון ותלול במיוחד, השועל החליט שעולים, היה מפחיד וקצת מסוכן אבל כל פחדי העלייה התגמדו כאשר הגענו למעלה למקום מבטחים ואז שאל השועל את השאלה שכולנו קיווינו שלעולם לא נשמע: "טוב, דורון, אז עכשיו איך יורדים?". בסוף ירדנו. בירידה למטה (בקטע הקצת פחות מסוכן) נדים נפל, והחל להחליק במדרון, הוא הגיב במהירות תוך שהוא עוצר את עצמו עם גרזן הקרח. אינסטינקטים השמורים רק לבדואים אשר רועים את עדריהם במדבר וחיים בקרבה לטבע בתוך אוהלים (אה, בעצם נדים גר בכפר של בדואים צפונבונים). שיקי ושאדי ,שעמדו לידו והיו קשורים אליו, ידעו בדיוק מה לעשות, דבר אשר לא הפריע להם להישאר ולעמוד בשוק. דורון מיהר להגיב, לצעוק ולהוציא אותם מהשוק, וכולם נשכבו במהירות על השלג ועזרו לנדים לבלום את הנפילה.                                                                                                                        חזרנו לבקתה לארוחת ערב, העיתונאי שהצטרף אלינו עזב ושניים אחרים הגיעו, אין כמעט יום בלי ראיון עיתונאי. לפני כל ארוחה אנחנו עושים טקס קטן אבל בשביל שאף אחד לא יצחק על שקופי בקיבוץ אמנע מלהרחיב עליו. ורק נגיד שבמסגרת הטקס נדים ביקש משאלה שנוסחה כך: "הלוואי וגולן יפסיק לחפור לנו בשכל" אבל אפילו נדים לא האמין שזה באמת יכול לקרות, אך באותו רגע גולן הפסיק לדבר. המצב הפך לחמור מכיוון שאת ואקום השקט שנוצר היה צריך למלא, ושוב שקופי החל להשתולל תחת השפעת אלכוהול וחוסר חמצן. בסוף לא נותרה ברירה ואולתר טקס חוזר בו ביקש נדים משאלה חוזרת שגולן יחזור לדבר. המצב חזר לקדמותו, כלומר גולן חזר לדבר שטויות, שאדי חזר לדבר על כמה שהוא יפה, חכם, מדהים וגיבור. מאלכ חזר לשאול את תומר שאלות בערבית מבלי שיהיה לתומר מושג על מה הוא מדבר. שיקי חזרה לחקר סדקי הקרחונים, בספר שהשועל נתן לה. טינקרבל חזרה לזרוק לכולם הערות עוקצניות, נדים חזר להגיד לכולם כמה שהם מגעילים אותו. שקופי חזר לאכול מבלי להפסיק ותומר חזר להגיד דברים חכמים ונבונים שבזכותם ובזכות גילו המופלג (איפשהו בין 28 ל 132, אף אחד לא בדיוק יודע) זכה לשם "שייח", השייח תומר, כבוד לא קטן כשערבים פונים אליך בתואר שייח.

אני יושב פה כרגע בבית, ביום החופש שקיבלנו, אחרי העבודה הקשה בהרים ומבין שאם לא אתמצת פה קצת זה לא יגמר לעולם. ולכן על היום הבא אספר בקצרה. היום התחיל בערפל טוטלי ושלג טרי בכל האזור, אבל אנחנו חייבים להתאמן ויצאנו לדרך. אט אט החל להתבהר, אך רק לקראת הפסגה השמיים התבהרו כמעט לגמרה, ומצאנו את עצמינו 150 מטר תחת פסגה מתנשאת, כש - 50 המטרים האחרונים כל-כך תלולים עד שאין השלג נערם בהם. השועל טיפס על מדרון שהתקרב ל - 90 מעלות, ולאחר שסידר אבטחה עם חבלים טיפסנו אחריו לפי קבוצות. עברנו את השלג והחלנו טיפוס בעזרת חבלים מאובטחים. כמובן שתמיד כשניתנה ההזדמנות לבחור בין דרך קלה לדרך מאתגרת ומשופעת במיוחד, בחר השועל בקשה. וכך עד לפסגה של ה "Gde Lui" המתנשא לגובה של 3500 מטר מעל פני הים. לא יאומן, פשוט תסתכלו בתמונות. כשחזרנו עשינו אימון נפילות קצר ובסופו פשוט גלשנו במדרונות בכיף, אפילו המאסטר והשועל נכנסו לרוח השטות והחלו לזרוק כדורי שלג ופתחו במלחמת שלג שנגמרה בזה שכולם זרקו שלג על לובנא. אך השיא האמיתי היה כשמאלכ, בתחמנות לא אופיינית, הצליח לכרוך את החבל סביב רגלי שקופי ולהחליק במורד עם כובד משקלו ולגרום לשקופי ליפול. זכות השמורה רק לטובים ביותר.

היום האחרון היה הארוך והיפה ביותר, Dannie (זאב הקרחונים הטיבטי) הגיע להחליף את דורון. שמענו הרבה על Dannie, מדריך מנוסה מאוד ואיש שטח ידוע. כולנו שמחנו, חוץ משאדי שהיה קשור אליו לחבל ונאלץ להיסחב אחריו באשר הוא הלך. עולה דרך המדרון המושלג ושאדי אחריו, מחליט שזו לא דרך טובה וחוזר כאשר שאדי אחריו, מנסה דרך הסלעים משמאל ושאדי אחריו, בודק אולי מימין ושאדי אחריו. לכולנו היה יום ארוך וקשה ולשאדי פי שניים. ולמרות זאת היה יום מיוחד לכולנו, הבעיה היא שעוד פעם אני אכתוב על הנוף המדהים שקשה לי לתאר אותו במילים ואנשים יפסיקו לקחת אותי ברצינות ויחשבו שאני כותב את זה בשביל הבלוג. אבל אכן לא היה ענן אחד בשמיים והראות הייתה אין-סופית לכל כיוון. טיפסנו במעלה הפס התלול, Dannie עלה ראשון וסידר חבל שנוכל להיעזר בו, זה היה טיפוס שהצריך שימוש בידיים, רגליים וחבל. צעדנו למעלה והנוף הבהיר של רכסי ההרים האלפינים לא השתווה לשום דבר אחר שראינו. תמונה פאנורמית של פסגות מושלגות ועמקים ירוקים, ואני התרגשתי. נאספנו כולנו לחיבוק קבוצתי ויללות תנים פרצו מגרוננו (עוד אחת מהשטויות שאנו נוהגים לעשות במצבים דלילי חמצן ועודף רגש). לעלות זה אחלה אבל עכשיו גם צריך לרדת, רק שלא הייתה ירידה, היה תהום. חיכינו למעלה בעוד השלושה הראשונים ירדו לאט בעודם מאובטחים עד לסוף הירידה, היינו צריכים לחכות. כל תזוזה יכולה לדרדר אבנים ולפגוע בקבוצה שיורדת. אחרי שכל הקבוצות ירדו, אם אפשר לקרוא להתדרדרות כלפי מטה "לרדת", המשכנו לרדת על הקרחון. עוד טיפוס לפס ועוד ירידה והגענו למדרון תלול מאוד. התחלנו ללכת בשיפוע המטורף כשרק העובדה שלרגלינו דוקרנים אפשרה לנו שלא ליפול. החבל מתוח מאוד, הגרזנים ננעצים בעוצמה בכל צעד מרוב פחד, היד מתחילה לכאוב והרגליים מתעקמות. בשלב מסוים אפילו זאב כמו Dannie הבין שזה קצת מוגזם, ושההגבולות בין שיפוע למצוק לא תמיד ברורות לחלוטין. וכך, באמצע המדרון הוא נעצר, חפר עם הגרזן ותקע יתד קרח עמוק בקרח, חיבר לו חבל ואבטח בעזרתו את הקבוצה היורדת במדרון עד לאזור בטוח. שאר הקבוצות עשו כמוהו. המשכנו בירידה, גלשנו במדרונות עם שלג רך המאפשר גלישה ובין אבנים עד לבקתה שכרגיל (איזה מוזר להגיד על דבר כזה כרגיל) עמדה על מצוק ונוף (כרגיל) בלתי  ניתן לתיאור.                         הגענו לבקתה. אני מתאר חוויות משותפות אבל ההליכה למעשה הייתה בקבוצות קטנות של שניים, ערבי, יהודי + מדריך. ורק בבקתה באמת סיימנו את הקטע המצוקי והקרחוני הדורש אבטחה בחבלים, ויכולנו להתאחד כולנו. לכולנו זה היה הטיול האמיתי הראשון ששילב טיפוס על אבנים, הליכה על קרחונים, אבטחה בעזרת חבלים, גלישה על שלגים, טרוף של נופים ועוד כמה חרוזים. טיול שכזה בבקתה שכזו, כולנו יחד, גרם לנו לאבד את עצמנו ולהסתובב עם חיוך טיפשי מרוח על הפנים. השמש הייתה לטובתנו, מילאנו את השולחן בממתקים ובדיוק כשחשבנו ששום דבר לא יכול להיות טוב יותר, בא מאסטר מיאגי ושאל: "בירה או קולה?". זהו, לא יכולתי יותר, פחדתי שזה יהיה טוב מדי ולא אוכל לחזור לישראל עוד לעולם, קצת רציתי לבכות אבל אני אעצור כאן כי זה מתחיל להישמע קצת נשי הסיפור הזה. המשכנו לרדת עוד כשעתיים וחצי עד לסוף המסלול. המשימה הבאה הייתה ארוחת ערב שאליה הזמנו את כל מכרינו החדשים מהעמותה השוויצרית CO-EXISTENCE. המאסטר, השועל, הבן של השועל – ניקולא (שועל בן שועל), אלינה - אישתו של המאסטר, בני וסילבי וכמובן שכולנו, אולפת דורון ושמונת הליצנים. נכון שזה לא הוגן שכל הזמן שיקי וטינקרבל יכינו אוכל אבל מצד שני זה עוד יותר לא הוגן שכל האנשים היקרים האלו יוכלו אוכל לא טעים, ולכן שוב שירי וטינקרבל הכינו את האוכל. פתאום משהוא התשנה, אנחנו מסתובבים במכולת, באינטרנט, בכפר ואנשים פונים ושואלים אם אנחנו מהקבוצה של  CO-EXISTENCE ומתעניינים. ולארוחה מביאים חברינו את העיתונים של היום, עיתון מקומי ועוד עיתון של החלק הצרפתי בשוויץ, והנה אנחנו, כתבה בעמוד השער, תמונות, סיפורים, ציטוטים, היינו בשוק, לא האמנו, לא עיקלנו שאנחנו שם בתוך עמודי העיתון השוויצרי. ביקשנו מבני וסילבי שבמקרה הם גם דוברי עברית שיתרגמו לנו את השטויות שאמרנו, וכמו ששיערנו אכן אמרנו שטויות. סתם, ברור שאמרנו דברים חכמים.

היום למחרת היה יום מנוחה, קמים מתי שיוצא, כביסה, אינטרנט, עוד איזה ראיון וצילומים לאתר כזה או אחר. היום הראשון לאוגוסט, יום מיוחד לשוויץ, יום העצמאות. וביום מיוחד זה החליטו בעמותה לארגן מסיבה לכבוד הפרויקט וחברי העמותה הוזמנו לארוחה. היה מרגש ברמות מביכות, לראות כל-כך הרבה השקעה לכבודנו, כל-כך הרבה התעניינות, רצון ונתינה הנשפכת מהאנשים הטובים האלו שבכנות פשוט רוצים לעזור. השועל הכין מצגת בה הציג את כל שעבר עלינו בשבוע שעבר מאז שהגענו. אחר-כך אכלנו את מיטב האוכל שהכינו לכבודתנו החברים מהעמותה. כמובן שארוחה שוויצרית ללא יין היא לא בדיוק ארוחה, ולכן הרבה אלכוהול היה (דבר שתמיד מתקבל אצלנו ברצון). טינקרבל, שקופי והשייח (תומר למי שלא זוכר) הציגו את הפרויקט אותו אנו מתכננים לבצע בקרב בני נוער כאשר נגיע לארץ, אחרי עוד כמה ברכות ודיבורים עברנו לחלק החשוב, העיקרי והמשמעותי ביותר במסיבה, אם לא החשוב ביותר בכל היום או בכל הפרוייקט- המנות האחרונות, איזה תענוג. אכלנו והלכנו למרכז הכפר לטקס יום עצמאות צנוע של אנשי הכפר שבו סיפר המאסטר לכל הכפר על הפרוייקט. שרנו את ההמנון, צפינו בילדים נושאי לפידים יורדים מההר ובזיקוקים בשלל צבעים. חזרנו לבקתה. צריך לישון, מחר מתחיל הטרוף האמיתי, צריך להכין את הציוד ומתחילים את המסע למון-בלאן. הולכים לאיטליה, באמת הולכים 5/6 שעות הליכה, משם נוסעים לבקתה אלפינית. ביום למחרת עליה ברכבל לגובה 3500 מטר והליכה על שדה קרחון לבקתת הקוסמיק שלפני הפסגה. ביום שאחרי ב - אחת בלילה (לא בדיוק יום אחרי) קמים ובשתיים מתחילים לטפס לפסגת ההר. מחר צפוי גשם עז, נקווה לטוב לפחות ביום הטיפוס, כמו שאומרים אצלנו: "אינשאללה", נעדכן כשנחזור בעוד 4/5 ימים. החזיקו לנו אצבעות, רק טוב, שוברי הקרח.

Breaking the Ice - La Fouly גם בעברית

Hi again from the beautiful village of La Fouly. After some "introduction" to the trails around the village, today we will leave our chale for 3 nights in a higher hut called caban de la nouve at 2700 meters. we will have some glacier training with our guides and also acclimatize to the altitude. please take a look at the pictures from the last few days:

La Fouly

אתמול טעמנו את הטעימה האלפינית הראשונה שלנו, עלינו 1000 מ' עד לגובה 2700 מ', למעבר הרים שהוא גם הגבול בין שוויץ לאיטליה, גם כן גבול - בלי גדר, בלי שומרים, בלי פטרולים, פשוט לקפוץ לקפה באיטליה ולחזור. חצינו לתוך איטליה, הלכנו 4 צעדים וחזרנו לשווייץ. הנוף שניגלה לעינינו במעבר ובכלל לאורך כל הטיול (מי קורא לעליה של 1000 מטר טיול?) היה קשה לעיכול. מדרונות תלולים וירוקים, פסגות מושלגות, נחלים ואגמים כחולים. הלכנו בינות האגמים ותלוליות של שלג. במעבר הרים (הנקרא גם פס) הנוף נפתח והאופק הלא נגמר של רכסי הרים השכיח את קוצר הנשימה (זה לא היה קשה במיוחד) עשינו כמה תמונות פוזה קבוצתיות עם מעילי  North Face שנתרמות ע"י North Face (אלא מה?). השוויצרים היו מרוצים מאיתנו, טיפסנו יותר ממה שהם חשבו, עד כה אנו עומדים בציפיות. ירדנו כאשר באמצע הירידה ביצענו תחרות בניית קשת רומית מאבנים (עוד אחד מהרעיונות ההזויים של אולפת ) התחלקנו ל-2 קבוצות והתחלנו בבניה שלא תבייש אף אזרח רומי מהמאה השנייה לפני הספירה. המבוגרים בחבורה, מאסימו ופרנסואה השוויצרים ודורן אראל, לא התאפקו והחלו גם הם בבניה, ולמרבה הפלא אף סיימו ראשונים. הגשרים הוקמו, דרכים נסללו ורכבות חצו. ואנו המשכנו למטה לבקתה החמה. התה והעוגיות, השוקולדים, המוזיקה ושאר התנאים האלפינים הנוקשים והמאתגרים האופפים אותנו (שכחתי לספר שבערב השני, נכנס פרנסואה עם ארגז מלא שוקולדים שוויצרים מקומיים). החיים לא קלים. אחרי ארוחת הערב הסבירו לנו על יום המחר ההולך להיות קשוח במקצת, עם מזג אוויר סוער כמעה עם טיפוס נוסף של 1000 מטרים אך תלול יותר. הם צדקו, הבוקר היה קר וערפילי, פרנסואה, שועל הצוקים השוויצירי שבמקרה הוא גם המוביל שלנו פה באלפים, החליט לשנות מסלול. במזג אוויר ערפילי שכזה התכנון המקורי שלו עלול להיות מסוכן מדי, ואנחנו לא כ"כ רוצים מסוכן מדי. וכך בחר ידידינו גבעה אלפיני אחרת, אשר גבוהה מהחרמון רק בכמה מאות מטרים, לטפס עליה. הייתה רוח, היה קר, רטוב וערפילי. עלינו כקבוצה בקצב טוב. ההליכה בין הערפילים השרתה אווירה קסומה, כשמסביבנו פרחים בצהוב, סגול, כחול שהשתלבו בתוך המדרונות הרטובים והירוקים אשר יחד עם פסגות ההרים והנחלים השתלבו לפנורמה נופית מדהימה שלא היה ביכולתנו לראות מרוב ערפל. פשוט עלינו ועלינו ועלינו ישר לתוך ענן ערפל ולבסוף הגענו לאוכף הרים שממנו נותר לנו רק להמשיך לעלות, רק שמעכשיו זה על שלג. מתחיל להיות ממש אבל ממש קר. הגענו למעבר ההרים, מדהים רק ששוב לא יכולנו לראות כלום. המעבר הוא גם הגבול עם איטליה. למרות הערפל והקור החלטתנו להמשיך לטפס לכיוון בקתה אשר נמצאת כבר באזור איטליה, מי יודע אולי יתמזל מזלנו ונמצא קפה ופסטה בבקתה. לא ידענו עד כמה אנו קרובים למציאות, קשה להאמין אך כשהגענו לבקתה אומנם קפה ופסטה לא היו שם, אך כפיצוי הולם ביותר נעלמו העננים, יצאה השמש ונוף העמקים האיטלקים נגלה לעינינו. מוקפים הרים שבמדרונותיהם החשופים זורמים נחלים קטנים אשר הולכים וחוברים לנחל אחד אשר מתפתל לו אל בינות העצים. לידנו התנשאו פסגות אשר קרחון ענק שוכב למרגלותיהן. התיישבנו לאכול משהו קטן, עם סנדוויץ', פרות יבשים או שוקולד שוויצרי אשר מזמן הפך לחלק בלתי נפרד מהתזונה היומיומית שלנו. העייפות והשמש הכריעו אותנו ואט אט כל אחד שקע בעיסוקיו או בחוסר עיסוקיו. כמו לישון, לנמנם, לבהות בנוף או סתם להיכנס לשיחה על טיפוס, כמו ששיקי סיפרה לי ולשקופי על הטיפוסים שלה ברחבי העולם. אולפת נאדים ושאדי ישנו, סליחה שאדי לא יושן הוא נח בעיניים עצומות. מאלכ נכנס לשיחת נפש עם בחור שליווה אותנו בשם פלג ותומר ולובנא דיברו תוך כדי בהייה בנוף. אשמח לספר על מה הם דיברו רק שאין לי מושג. טוב, זמן לרדת, כמה מהר יורדים את מה שלקח כל-כך הרבה זמן לעלות, במיוחד כאשר הגענו לאוכף שממנו התחיל מדרון מושלג ארוך. פרנסואה, חתול השלגים השוויצרי, הרביץ בנו את תורתו לגבי שיטות הגלישה השונות, כל מה שרצינו היה לשבת על התחת ולגלוש, אך מסתבר שזה מסוכן מידי לצבור מהירות ולצאת משליטה, ולכן הוחלט לדבוק בשיטת פרנסואה עז הפסגות האלפינית ולגלוש גלישת נעלים ללא מגלשיים. כשהגענו למטה מצאנו את עצמנו ארבעה יהודים וארבעה ערבים על משטח שלג רך וכל שנותר לנו לעשות זה את הדבר הטבעי והמתבקש ולהתחיל ללכת מכות. אירוע אשר קיבל את התואר האינתיפאדה השלישית, שהתחילה כשמאלכ תקף אותי במפתיע והפיל אותי על השלג. בעודי מנסה להשיב מלחמה קפץ עלי נדים, תומר ושאדי התקוטטו להם בצד בזמן שטינקרבל (לובנא- ככה קוראים לטינקרבל בערבית) תקפה את שיקי (שירי)- קרב שממנו טינקרבל תצא בשן ועין. ורק שקופי עמד מהצד והסתכל על כל המתרחש, מעשה מאוד חכם ובוגר בהתחשב בעובדה שכל מאבק עם שקופי עלול להיגמר במוות (למי שלא מכיר לשקופי יש מימדים שגם לשוויצרים קשה לעכל).

רק שהאינתיפאדה הזו נגמרה בצורה הרבה יותר חמורה ממה שחשבנו, חיבוק קבוצתי אוהב (למה חמור? כי זה נשמע כמו סרט הוליוודי זול, אבל זה אכן מה שקרה).

אולפת כמובן לא פספסה את ההזדמנות של פרץ האהבה הקבוצתית וגררה אותנו לאתגר קבוצתי בו הפכנו לקשר אנושי כשכל אחד מחזיק ביד של מישהו אחר וכולם מסובכים בכולם, ולא אחת אתה מוצא את עצמך בתנוחות מביכות כשאתה מנסה להשתחל בין חברי הקבוצה ע"מ לשחרר את הקשר. המשימה האחרונה הייתה לבנות איש שלג. עבדנו בזריזות, במיומנות וכאיש אחד ותוך 10 דקות העמדנו איש שלג שאפילו התואר הפשוט של "איש שלג" לא ראוי לו. ביזיון – יצור קטן ומצ'וקמק שבתור אף תקוע לו סכין שוויצרית והדבר היחיד שנראה בו אנושי היה הכובע גרב שדחפנו לו על הראש, כולנו היינו מרוצים להצטלם עם הייצור החדש והלא ברור הזה ורק פרנסואה פנתר הפסגות הגרניטי בטח חשב בלבו שזו השנה האחרונה שהוא נותן יד לפרויקט שכזה. המשכנו למטה, הדרך למטה הייתה דרך חתחתים מבולדרת שבה ניסינו למצוא את דרכנו. בדרך צפו ועלו בעיות בהתנהלות הקבוצתית שלא הייתה טובה בעינו חלק מחברי הקבוצה. את הדיון על מה שהיה ואיך פותרים את הבעיה דחינו לאחרי הראיון עם עיתונאית צרפתייה אשר באה במיוחד מפריז לראיין אותנו.

שיקי ונדים התנדבו לדבר וכך פתרו את תומר וטינקרבל שלאחר הראיון ברדיו האיטלקי כמעט והפכו לדוברי הקבוצה (מסתבר, להבדיל מישראל, שיש מדינות בעולם שמעניין אותם פרויקטים בין ערבים ליהודים).

דיון מתיש, ארוחת ערב מפנקת כרגיל, תה, קפה, דיבורים, צחוקים, נרגילה, בירה ולישון.

מחר יוצאים לארבעה ימים בהרים אשר בהם נתרגל הליכה על קרחון בעזרת חבלים, גרזני קרח ודוקרנים.

בהצלחה

עדכון ראשון בעברית - נכתב ע"י גולן שלוי

לא ברור לי איך זה קרה או איך להתחיל להסביר את זה אבל אני יושב כרגע על מרפסת עץ בבקתה בכפר קטן כשלנגד עיני הרים מושלגים, מדרונות ירוקים, נחלים שוצפים, צוקים חשופים ואין לי עוד מילים לתאר את זה. הניסיון הראשון לעכל את מה שקורה כאן היה כמובן בטרמינל, כולם הגיעו בזמן, טוב נו... לא כולם, שירי (הידועה בכינויה שיקי) החליטה לא רק לאחר בחצי שעה אלא גם לא לענות לאף טלפון של אף אחד. התחלנו צ'ק אין בלעדיה מה שכמעט ועלה בחייה של אולפת, בעודנו מתחילים להחוויר ולהעביר מזוודות צצה לה שיקי עם בעלה דניאל- שמחה וטובת לב. לאולפת חזר הדופק.

כל אחד קיבל חולצת צווארון לבנה ויפה (פעם ראשונה ששקופי לובש חולצת צווארון, ועוד לבנה, והוא החליט לשמור אותה לחתונה שלו, שכולנו בונים על זה שתהיה בקרוב) כל תורמי ונדבני הכספים מיוצגים עליה ועל השרוול בקטן הכתובת – מון בלאן 2010. זהו אנחנו משלחת, נכנסים אל הלא נודע לידיהם של שוויצרים לא מוכרים להרפתקה לא ברורה ובטח אחת הקשות שנעשה בחיינו. הלא נודע הזה קצת מלחיץ – מעכשיו נאכל כשיאמרו לנו, נישן כשיתנו לנו ונטפס כשיבקשו יפה... מלחיץ אבל מרגש ברמות שעוד לא חווינו.

עם החולצות כולם מזהים שיש פה משהו שונה- שואלים שאלות, מתעניינים, מפרגנים. קבוצה של סטודנטים לתואר שני מהבין תחומי שנוסעים לעשות קורס במשפטים בשוויץ, מזהים את לובנא – נציגתנו מהבני-טחונים, הם נורא סקרנים ואנו מספרים להם ולכל מי ששואל – זה חלק מהרעיון, חלק מהשליחות, חלק ממה שאנו עושים כאן – מעבירים מסר!

זהו, אחרי ששאדי רוקן את הדיוטי פרי התחלנו במסענו הארוך – מטוס לציריך ומשם טיסה לזנבה (גם שם שאדי לא שכח לבדוק את הדיוטי פרי) ומשם שעתיים בין ההרים, כשירח מלא ואורו החלוש מרמזים קלות מה מצפה לנו מחר- באור יום.

מאלכ שכבר בישראל היה אחראי שלא תהיה חריגה של מעל ל-3 שניות בזמנים שהקצבנו לעצמנו בטיולים לא שכח לתזמן גם את הטייסים והנהגים השוויצרים ולמרבה ההפתעה מסתבר שהשוויצרים עומדים בזמנים..

בטיסה בין ציריך לז'נבה היה מעונן, מה שלא ממש הפריע למון בלאן שפשוט התנשא גבוה מעל העננים, מרשים, גדול, מושלג, מואר באור שקיעה ובעיקר גבוה- מחזה מרהיב שכמעט וגרם לנדים לקחת את הטיסה הראשונה חזרה לארץ..

שעתיים נסיעה לאורך אגם ז'נבה- הגדול ביותר באירופה לפי מה שאמר מאלכ, שמתוקף היותו יושב קדימה הפך למדריך הקבוצה, כמובן בעזרת נהגנו שגר 35 שנה בשוויץ אך במקור מי-ם ומדבר ערבית כשפת אם.

אדרנלין והתרגשות אשר מהולים בקצת חשש מהלא נודע גרמו לנסיעה להיות אחת מרגעי הפתיחות המוגזמים ביותר שהגענו אליהם, אבל יש דברים שעדיף שיישארו במשלחת, ורק נספר שלא הפסקנו לצחוק שם אחד מהשני ואיך לא אחד על השני (ועל בנות זוגם) (אה... ושיקי ישנה).

הגענו לבקתה, פרקנו את הציוד ונכנסנו לשוק, לא ברור לי איך לתאר בקתה אלפינית, אבל אולי גן עדן לא יהיה רחוק מהמציאות. אכלנו מרק חם שהכינו השוויצרים הכול-כך נחמדים שמארחים אותנו.

יום מרגש ומיוחד אך לא רק בגלל המשלחת והטיסה – לשאדי יש יומולדת 24 היום, וכך בלילה התאספנו כולם בחדר קטן בקומה העליונה לאחל לאיחולים חמים לשאדי ולחגוג את היומולדת ההזויה הזאת בתוך בקתה בשוויץ.

השוק האמיתי היה בבוקר כשפתחנו את דלת המרפסת וראינו את הנוף שרק עדשת מצלמתו של תומר תוכל אולי להעביר את עוצמתו (תומר, דרך אגב, הוא זה שאף פעם לא רואים בתמונות מכיוון שמתוקף היותו הצלם הוא מצלם את כולם ואין מי שיצלם אותו).

א.בוקר- ביצים, סלט, גבינות, ריבות ולימוד כמה מילים חדשות בערבית- מנהג שהחלטנו להתחיל באופן קבוע, אולי יום אחד הדיונים בינינו יתנהלו בערבית (עם שקופי שנה הבאה ואיתי עוד 43 שנים), התיישבנו למפגש ראשון, התחלנו שוב בברכות לשאדי, הפעם עם עוגה שסבתא של גולן הכינה ושבאופן מפתיע שרדה את הטיסה.

באופן מפתיע גם לשוויצרים הייתה מתנה לשאדי, אבל לא רק לשאדי אלא לכולנו. וכך קיבלנו אולרים שוויצרים במארז מהודר שאף שורד אלפיני לא היה מתבייש לשלוף כפתרון לכל בעיה. השוויצרים קיבלו מאיתנו מתנות קצת יותר צנועות כמו שעון עם תמונתנו מתנוססת בתוכו (לתת שעון לשוויצרים זה קצת כמו לתת קרח לאסקימואים לא? אבל העיקר התמונה), חולצות משלחת, סיכות, דגלים, כובעים של אוניברסיטת חיפה ועוד דברים קטנים. לאחר הבהרות והסברים לגבי העתיד הלוט בערפל, התבקשנו להוריד את הציוד שאיתו אנו מתכוונים לעלות להר לבדיקה קפדנית ומדוקדקת לגבי טיב הציוד. דרישות הציוד הבהירו לנו טוב מאוד, פעם נוספת, עד כמה זה לא משחק ילדים הטיפוס הזה (סתם, אמא אני אומר את זה בשביל הרושם, תכלס זה ממש משחק ילדים)

בצהרים הקראתי לכולם את שכתבתי (בעודנו אוכלים לחמי בוטיק עם גבינות עזים וירקות), שיקי טוענת שזה ביזיון שכל מה שהיה לי לכתוב עליה זה שהיא איחרה וישנה במיניבוס, אז שתדעו שהיא חתכה את הגבינות ממש ממש, אבל ממש יפה היום בארוחת צהרים.

אחרי א.צהרים יצאנו לסיבוב ראשון באזור ולא, זה לא היה בירידה- איזה מקום.

 אחרי עליה של שעתיים וירידה של שעה חזרה כולל משחק חימום (היה ממש קר שם למעלה) שכלל ריקוד טיפשי בזוגות שכל זוג היה צריך להמציא, אכן כן, אולפת הביאה אותנו לרמות השפלה עצמית שלא הכרנו (שקופי ושיקי רקדו כמו קופים וזו רק דוגמא אחת)

חזרנו לכפר La Fouly  , נכנסו לחנות ציוד הטיפוס וכל אחד קיבל נעלי הרים מאסיביות, דוקרנים לקרח, וגרזני טיפוס, זהו אנחנו מוכנים, אולי לא לטיפוס אך בהחלט לארוחת ערב!!!

Arrival in La Fouly

Finally, after seeing Mont-Blanc from the plane, we arrived in the picturesque alpine village of La Fouly, and were greeted warmly and very generously by our hosts. It's hard to describe our excitement from the scenery, the hospitality and the European professionalism in everything...

We will be staying in a beautiful and cosy chalet, fully equipped with a breathtaking view from our rooms.

Our hosts our also our guides, and today we already went for a short walk up one of the hills near the village.
Truly the views are breathtaking, and we can now grasp the magnitude of this project :-)

Stay tuned for our next post!

see you soon,

Tomer and the Ice Breakers.

3rd and final hike - The Hermon ascent

That's it. the final step in our preparation was completed, as we ascended a demanding 2-day trail up mount Hermon, starting at 350 m above sea level and finishing at 2000 meters ASL. The entire weekend was very rewarding as the views and the company were amazing (as usual...).

View Breaking the Ice - Hermon ascent in a larger map


This time we organized the entire deal, including the route, time-table, food and logistics. every decision was made using the proven and democratic thumbs-up (or down) method. During this hike, we spent hours talking to review and analyze the process of organizing this activity, as some "bumps" were encountered. Also we started a discussion about the meaning of this project and tried to find  common ground among us, regarding the present and future of the country we all live in.


Photos from this trip (click for the full gallery):

The next post will be about our ideas and plans for our community activities next year...

see you soon,

The Ice Breakers :-)

Shop & Talk at The North Face store

Another group meeting was held, this time in The North Face store near Netanya, where we took advantage of a generous discount given to us by the owners. They also donated a high quality shell jacket for each member of the team. While giong through the entire store, we also bought gear suitable for the upcoming trip to the swiss Alps.

After our shopping desires were met, mountain guide Doron Erel lectured about the program details, and we were all very excited and happy to learn more of our adventures to come. We will be staying most of the time in La-Fouly and head out for daily (or longer) hikes in the surrounding area. After looking at some images of this place on the web.... I can't stop smiling :-))

Thanks to Chen Levakov for the images, and to the rest of the store crew for hosting our meeting and helping us with the gear.

Preparations for our finalizing weekend in Israel

Summer is here, which means that soon we will be on our way to the Alps, but first we must complete our final task: plan and complete an entire weekend activity on our own, as a functioning group. Our mission includes planning a route for the trek (and agree upon it!), planning the food, timetable and budget, order the transportation, find topics for our group sessions.... you get the idea :-)
All in all, I think we are pretty much ready for this trip (next weekend), after really putting a lot of effort into it. Lots of group decisions came only after long debates about nearly everything, but all in a positive and constructive manner.
The plan is to ascend about 1600 meters in 2 days: first from Banias park through Govta stream to Neve-Ativ, and on the next day up to Birkat-Man and on to the upper ski-lift of the Hermon ski park (time permiting). Long sessions are planned for reviewing the process of our decision-making, and for planning our social activities as a group next year. We already have some ideas for activities in the community.

Aside of all these tasks, we are already busy with the upcoming flight. Not easy to make a 10-person appointment in an alpine gear shop... Some of us are planning to stay in Europe after our expedition is over, and the excitement among us is... here!

See you in my next post, after our trip to the highest mountain in Israel :-)

Tomer.

The 2nd hike - by Malek Butto

Well, I can say that the 2nd hike was wonderful, amazing, great, burning, dehydrating, more affinity, more friendship, more emotions from each to other, more truth.

Here I'm walking and walking under the scorching sun... looking around, seeing all of my friends (even more than friends) are sweating just as I'm, all of us thinking about completing our task on time, we believed that we can do it and succeed just like the other tasks we had in the 1st hike in Carmel mountains.
We made a mistake: We believed that no one will dehydrate, but actually after 2.5 hours of walking we were facing 2 cases of dehydration which made us sit down and plan how to continue our day. We relaxed for 3 hours, chilling in the Jordan river, had lunch, discussed some topics, took some photos of each other, etc...

After treating the dehydrated and finishing the fun, we concluded that our safety is more important than finishing the missions on time, so we decided to take a 3-minute break every 15 minutes of walking, and no matter if the task will take more time.

After eating the Pasta at 22:00 and the wonderful grapevine leaf that Shadi brought (thanks to his mother for the surprise) I just sat down near the water with Tomer, guarding 11 of the most amazing persons I have ever met (including the guides) thinking about these moments I have waited all my life to see, that Arabs and Jews can sleep together in peace.

In the 2nd day, After discussing some political issues in the Jilabun River - it was an hour of honest and truth - we had a lot of fun: swimming, laughing, playing...

At the end of the day - as my friend Tomer said - we were asked by guides Olfat and Ilan to write down the names of the participants (from the other part of the group) that we think fit best in the group, it was the hardest part on the 2nd hike, all of us fit, so I was relieved after finishing this mission.

Now we're getting ready for the 3rd hike... that's it for now.

Malek.

Team returns from 2nd hike, sweaty but sweet!

Burning tempratures deep in the Jordan valley made the group sweat through this 2-day hike over relatively forgiving terrain. Forced to stop for a chilling dip in the holy waters every hour or so, we had ample time for discussions and laughs. As 2 members were immobilized after 2 hours of hiking, due to dehydration, we decided (too late...) to slow our pace and show more attention to our bodies and our team mates.


View Breaking the Ice - Golan ascent in a larger map

Serious debates were taking place during this trip, exposing deep and powerful feelings about our nationalities, past and identities. Few things said were consensus, and all of us were moved and, sometimes, confused by what we heard and said. True friendships among us made it possible to overcome these feelings and quickly restore mutual trust and good atmosphere within the group.

As the scenery gradually changed along the route, from a wide river, to crops and on to basalt canyons, a sense of relief come to us from the cool waters of the Gilabun stream. A relaxed pace in the late afternoon sun put us all in a good mood.

In our final session that day we were asked by guides Olfat and Ilan to write down the names of the participants (from the other part of the group) that we think fit best in the group. currently there are 5 Arabs and 6 Jews, but only 4 of each will eventually head out to the alps this summer. Not an easy task, but personally I felt a kind of relief when I was finished. I tried to put friendship and personal feelings aside, and focused on the benefits each member can bring to the group, given the political objective of this project.




Our next adventure will be in the Negev desert in a couple of weeks. After dealing with hot climate this time, I hope we will prvent dehydration by correctly planning, timing and pacing our trek.

Here I am - written by Nadim Zubidat, after the 2nd trek

Here I am, walking on the mountain top minutes before sunset as the "team" tries to complete another task successfully. Finally! No physical effort is needed. Looking around me and I see a group of people that I barely know, yet I feel very comfortable with, a group of people with very different personalities, yet we speak about the deepest, most significant and most personal things. It’s a beautiful thing to watch, but today wasn’t all pleasant.

Looking back I can say that it was a very hard day as we struggled against the impossible burning sun, thorny trails and the weight on our backs. It is said that we are measured through the ability to get through hard times or in our case hard moments, and we definitely had a couple of those today, physically and mentally. Each time we meet up I learn more and more how difficult it is to be part of a “team” where every choice you make affects everyone, or even worse, every choice you do not make has even bigger impact on the rest. We made some bad choices today but as I see it, that’s not an issue we all make mistakes and we all have our ups and downs but it’s our responsibility to learn from mistakes and get the most of our downs, as a very wise man once told me “You’ll never become a horseman unless you fall off the horse”. Lucky for me I’m surrounded by efficient people and before I knew it, lessons were learned and decisions were made so we won’t fall off the horse once again.

It’s late at night and without noticing, I find myself smiling as I stare into my own words, thinking about a dozen of wonderful and funny moments I’ve had in the last couple of days, All of them I experienced with the same people I talked about earlier, these group of people I barely know. That makes me think, actually it makes me realize that me and those people are getting closer more than I have ever imagined. We are not a “team” anymore, we are absolutely without arguing... a Team!

Nadim.

Upcoming: our next adventure in the wild

4 days to go, and most of us are "up to our ears" with academic tasks, as the semester ends next week. Some of us are studying hard for the exams, some are writing research proposals or just working out in the University gym... In the meantime,  preparations for our next weekend in nature our more relaxed this time, since we already "know the drill" regarding food and logistics. This time our destination was not revealed to us, and a route will be plotted on site by team members in charge of navigation. All we know is that the starting point is near the Jordan River National Park, and since it is 200 meters below sea-level, we can only go up!
Following a very politically-complex week, the bonds between participants are getting stronger, And I sense none of us are intimidated by extremists or politicians of either sides.
Looking forward for another challanging and fun hike in the wet & wild jordan valley!

Tomer.

First trek for the group, in Mt. Carmel nature reserve

This last weekend, we completed our first trek as a group, in the very demanding yet rewarding traverse of the Carmel ridge.

View Breaking the Ice - Mt. Carmel trek in a larger map


The beautiful scenery, physical challenge and the great enthusiasm of all members will be remembered as a first experience for the entire team. Guides Olfat and Ilan have succeeded to forge the 12 participants into one well-functioning crew that will continue on to the next adventure in the upper Jordan river, on their journey towards true coexistence, friendship and to the summit of Mont Blanc this summer.


View the entire photo-album from this adventure, and stay posted for the next!

Photos and text by Tomer.

CoExistence group heads out for nature

After planning and revising their first joint hike down to the finest detail, the 12-member team will traverse the Carmel ridge, exploring this region's dramatic topography and reviving springs.

A group brainstorm with guide Olfat Haider yielded a demanding route along the finest mountain trails along with an elaborate scheme of all the required food and gear for a 36-hour trek.

The trek will begin with a steep 500 meter (vertical) climb up the Yagur stream and descend to Oren valley in order to ascend up to Mt. Shokef for a 360-degree view of northern Israel. A late-afternoon dip in the Alon spring right before reaching camp, and a protein-rich dinner will end this energetic day.

Rising early in day 2, the group intends to venture into the Sefunim and Aranit caves, and search for some interesting underground stalactite chambers. After lunch, a swim in the Kedem spring pool and the ascent back to the main campus of the University of Haifa will mark the end our first outdoor experience as a team.

Everything is ready and the spirits are high for our upcoming adventure!

wish us luck & good photos :-)

Tomer.